12/10/2020

בעיה

מאת איל רדלר

הקורונה היא בעיה. כמו הרבה בעיות אחרות. אין לה פתרון. אחד הדברים הגרועים ביותר שאנחנו יכולים לעשות לעצמינו זה להתאמץ לפתור בעיות שאין להן פתרון. מלבד בזבוז הזמן והכסף הכרוכים במאמצים האלו, אין כמעט פתרון שאיננו כרוך ביצירת בעיות חדשות. למרבה הצער, בזירה הפוליטית, הרעיון על פיו יש בעיות שאין להן פתרון לא יכול להתקיים. בעולמם של הפוליטיקאים, אין בעיה שאין לה פתרון ואין שום היסוס ביישום הפתרון, על חשבונם של האזרחים. כאשר הפתרון יוצר בעצמו בעיות נוספות הרי שאין בכך דבר מלבד זירה נוספת לפעולה נמרצת: הרי מדובר בבעיות, שלהן יש להם פתרון.

הקורונה היא מחלה של דרכי הנשימה, מדבקת מאוד, ונפוצה בכל העולם. על פי ארגון הבריאות העולמי ישנם כ-750 מיליון אנשים שכבר נדבקו במחלה, רובם המוחלט ללא סימפטומים או עם סימפטומים קלים. את הווירוס הזה לא נוכל להעלים. לא נוכל לבודד את כל יושבי כדור הארץ (וגם אם נוכל, לא נוכל למנוע הדבקה נוספת מחיות, אם זה אכן מקור הווירוס), אין כל וודאות שיהיה לנו חיסון באיזשהו שלב, וגם אם יהיה, הסיכוי שהוא יהיה אפקטיבי במלוא מאת האחוזים אפסי.

האם יכול לקרות נס והווירוס יעלם אחרי הסיבוב הראשון או שנמצא חיסון אפקטיבי מאוד מאוד? כן. האם ההסתברות גבוהה שזה יקרה? ממש לא. זה, כאמור, נס.

התסריט הסביר הוא שנגיף הקורונה הנוכחי יצטרף לעדת הנגיפים התוקפים אותנו כל שנה בחורף וישאר איתנו לעתיד הנראה לעין. לא יהיה "פתרון" ולא יהיה "אחרי הקורונה". הקורונה פה כדי להשאר.

איך נתמודד איתו? באמצעים האפשריים, יש לקוות שנמצא תרופות וטיפולים שיעזרו לחולים הקשים וימנעו חלק מהתמותה ויש לקוות שיהיה חיסון שיספק עוד שכבת הגנה. מעבר לזה לא נוכל לעשות הרבה ואנחנו חייבים לקבל את זה. אנשים יחלו וימותו מקורונה מעתה והלאה. האם בכל שנה תהיה מגיפה כל כך קשה? סביר להניח שלא. למרבה השמחה ההגדרה של מה שקרה כ"מגיפה קשה", היא הגזמה.

יש לנו מזל: הקורונה איננה קטלנית בהרבה משפעת ואיננה פוגעת כלל בילדים. למעשה, היא פוגעת באופן כמעט בלעדי באנשים מבוגרים מאוד. ההסתברות למות מקורונה מתחת לגיל שישים או שבעים נמוכה ביותר. זה אולי לא נעים אבל זה בהחלט עדיף על משהו שיכול לקטול תינוקות וילדים. כך או כך, אין לנו ברירה, אין ממש מה לעשות, בדיוק כפי שאין לנו מה לעשות עם אלפי חולי הסרטן שמתים כל שנה בארץ, אלפי חולי השפעת, מאות נפגעי התאונות ועוד.

אין לנו מזל: הפוליטיקאים, בלחץ העיתונות והציבור, נכנסו לפעולה וכאשר הפוליטיקאים נכנסים לפעולה, קשה מאוד להוציא אותם משם. מה רע בכך שמנסים לפתור את הבעיה, אפילו אם אין פתרון? האם אי אפשר להקל קצת? למתן את הנזק? כן, אם הפוליטיקאים היו מתגייסים לעזור בבתי החולים, לנקות סירים, להסיע חולים לרנטגן או לשעשע את החולים בלהטוטי קסמים או אקרובטיקה יכול להיות שזה היה עוזר קצת אבל זה לא מה שפוליטיקאים יודעים לעשות. פוליטיקאי יודע לעשות שני דברים: לאסור על משהו ולתת כסף, אותו הוא לקח ממישהו אחר. שתי הפעולות הללו דורשות הפעלת כוח או איום בהפעלת כוח. וזה המונופול של הפוליטיקאי: רק לו מותר להפעיל כוח.

תחום הפעולה של הפוליטיקאים הוא כוח אבל את הבעיה הזאת אי אפשר לפתור באמצעות כוח. יש מעט מאוד בעיות שאפשר לפתור בכוח. זאת הסיבה שפוליטיקאים הם כל כך חסרי תועלת.

אל לנו לקוות שהפוליטיקאים יבינו את זה, הם לא יכולים. אל לנו לקוות לפוליטיקאים מזן חדש שאיננו תאיו כוח ושאיננו מאמין שאפשר לפתור בכוח כל דבר, אין כאלו דברים.

הדבר היחידי שאנחנו צריכים לעשות זה להפסיק לחשוב כך בעצמינו.