21/10/2020

מטפסים על העץ

מאת איל רדלר

התגובה והטיפול בקורונה הם טיפשות טהורה. אפשר לומר גם מרושעת. אז נגיד גם את זה. הנגיף רחוק מלהיות גרוע כפי שתואר בתחילה והתגובה לו לא הייתה נחוצה או מועילה במלחמה בו. היא כן גרמה וגורמת נזק עצום לבריאות הציבור, פרנסתו ושפיותו. את המחיר הכלכלי והחברתי של התגובה הזאת עוד נשלם במשך שנים רבות. כל זאת, כאמור, לחינם.

לרבים קשה להבין את זה והם מסרבים לקבל את הטענה הזאת ואת כל הראיות לה. לא יכול להיות - הם אומרים - שכל כך הרבה רופאים, אנשי מקצוע, מקבלי החלטות, עיתונאים וכו יכולים לטעות כל כך בגדול, בעניין כל כך גורלי ולהמשיך לדבוק בגישה הזאת. חלק מאותו ציבור סרבני אולי יסכים שההתנהלות הייתה לא טובה, ביבי צריך ללכת (את זה אומרים אלו שחשבו שהוא צריך ללכת גם לפני שנה) אבל עיקרי העיקרים של האמונה בקורונה לא מתערערים: מדובר במגיפה קטלנית הדורשת אמצעים קיצוניים כדי להתמודד איתה. מי שסובר אחרת הוא "מכחיש קורונה", מאמין בתיאוריות קונספירציה שחושב שהעולם שטוח, לא מחסן את ילדיו ונוהג ללבוש כובע נייר אלומיניום כדי למנוע מהממשלה לקרוא את מחשבותיו באמצעות אנטנות 5G. לא ייתכן ש"כולם" טועים ורק אתם ("מכחישי הקורונה") צודקים.

אבל לא צריך קונספירציות ולא צריך אפילו להיות מאוד מטומטם כדי להגיע למצב הזה. כל מה שצריך זה לעשות פניה אחת לא נכונה בשלב מוקדם של הדרך, מאותו הרגע, אין לך ברירה אלא להמשיך ולהתעקש ולהתחפר באסטרטגיה המוטעית שלך.

הצומת הקריטית לסאגת הקורונה הייתה ההחלטה, אי שם בפברואר-מרץ, שהנגיף קטלני באופן קיצוני ועל כך יש להכנס לסגר. שני נתונים חשובים הזינו את תהליך קבלת ההחלטות, הראשון היה מידת הקטלניות של הנגיף - מה ההסתברות של אדם שנדבק למות. השני היה מידת ה"פגיעות" של האוכלוסיה לנגיף - איזה אחוז מהאוכלוסיה צפוי להדבק בנגיף. מאחר והנגיף הספציפי הזה בלתי מוכר, שני הנתונים האלו לא היו ידועים והיו רק הערכות. לגבי הקטלניות הוערך, על פי נתונים ראשוניים, שמדובר ב-3.5 עד 5 אחוז. לגבי מידת הפגיעות היו הערכות בין 70 ל 90 אחוז (כלומר - היה צפוי שאחוז כזה מהאוכלוסיה ידבק). לצורך ההשוואה, בשפעת שיעור התמותה הוא 0.1 אחוז ומידת הפגיעות היא 20 30 אחוז. לכאורה, מחלה קטלנית בטירוף, בישראל, למשל, שיעור הדבקה של 90% וקטלניות של 5 אחוז יביאו לכ-400 אלף מתים.

כמובן שאלו הם תסריטים של המקרה הגרוע ביותר, גם בשלב המוקדם הזה היה ברור שההערכות לגבי חומרת הנגיף מופרזות. הן משום ההנחה שהנגיף שונה באופן מהותי מנגיפים אחרים (וזה לא מאוד סביר) והן משום שהיה מידע די מוצק שרמז על שיעורי פגיעות ותמותה נמוכים יותר (בולט כאן המקרה של ה"דיאמונד פרינסס", ספינת התענוגות עליה היתה התפרצות של המחלה בינואר ושרמזה על שיעורי תמותה ופגיעות נמוכים בהרבה).

אם כן, ההחלטה להכנס לסגר, בוססה על התסריט של המקרה הגרוע ביותר. יש אנשים שזה נראה להם סביר: למה לקחת סיכון מיותר? אנחנו לא יכולים לשלול לחלוטין את האפשרות ששיעור התמותה והפגיעות יהיו כל כך גדולים. אולי הנגיף הזה באמת כל כך אקזוטי? האם לא עדיף לטעות על צד הזהירות?

כן. בעולם תיאורטי בו יש לנו פתרונות מושלמים ללא תופעות לוואי אנחנו יכולים לטעות בכיף על צד הזהירות, אבל בעולם האמיתי, אף פתרון איננו מושלם, ולכל צעד שננקוט יש גם תופעות לוואי. החלטה על בסיס המקרה הגרוע ביותר של צד אחד תוך התעלמות מוחלטת מהצד השני היא מטופשת.

אז איך אפשר להכניס את המחיר של הסגר לתהליך שיקול הדעת? מצד אחד הסגר פוגע כלכלית, חברתית ומפר זכויות אדם. מצד שני, הוא מציל חיים. האם זה לא ברור מה צריכה להיות ההחלטה?

לא באמת. ראשית, אם מניעת מוות היא שיקול שדורס כל שיקול אחר, מדוע אנחנו מתירים לאנשים לרכוב על אופנוע או לאכול אוכל משמין? שנית, אנחנו לא יכולים לבסס הכרעה בין אלטרנטיבות מבלי להיות מודעים להסתברות של כל אלטרנטיבה. הסגר היה אמצעי שננקט בפעם הראשונה (בוודאי בישראל). היה ברור שהוא לא יוכל למנוע את כל המתים - כלומר, במקרה הטוב ביותר הוא רק יקטין את מספר המתים. מן הצד השני, הייתה וודאות מוחלטת בנזק כלכלי גדול (אפשר להתווכח על המספרים אבל גם הערכות המינימום היו גדולות), הייתה ודאות בגרימת סבל לאוכלוסיה, הסתברות גבוהה לנזקים כתוצאה מהמנעות מטיפול רפואי ואבחון מוקדם, ושוב ודאות מוחלטת בהפרת זכויות האדם וביצירת תקדים מסוכן.

הבחירה בסגר הייתה בחירה באמצעי שההסתברות שיביא תועלת נמוכה בעוד שההסתברות שיגרום נזק היא וודאות.

אבל זה לא החלק הגרוע ביותר. הבחירה בסגר ובהיסטריה היא גם שריפת כל הגשרים וכאן בא לידי ביטוי קוצר הראות הקיצוני של האנשים שמתיימרים להנהיג אותנו. מגישה מאוזנת וזהירה (כלומר לא להניח את המקרה הגרוע ביותר, לא לנקוט בצעדים שתועלתם בספק והרסנותם וודאית) אפשר לצאת לגישה מחמירה יותר - אם הנתונים המסתמנים רומזים על ההגיון בכך. אבל מגישה היסטרית של "שואה חדשה", "שפעת ספרדית", "הדבר השחור" אי אפשר לחזור ל"שפעת פלוס". אי אפשר לחזור משום שחזרה משמעה הודאה בטעות, ולא סתם בטעות, אלא בטעות שגרמה נזק כלכלי וסבל בל יתואר לאוכלוסיה. אין שום אפשרות שפוליטיקאי, אפילו כזה העומד בפני פרישה, יודה בטעות כזאת. העולם ישרף והוא לא יגיד: "טעיתי, זה היה לחינם". כמו קברניט הטיטאניק, הוא יאחז בהגה הספינה השוקעת עד הרגע האחרון.

גם בהתחשב בחוסר הוודאות והידע המצומצם שהיו בהתחלה הבחירה בסגר הייתה טעות, אבל ככל שעובר הזמן, ובראיה לאחור, מימדי השגיאה הולכים וגדלים. אם בתחילה שיעור התמותה המשוער היה 5 אחוזים הרי שהיום, גם גופים כמו ה- CDC האמריקאי או ארגון הבריאות העולמי מודים שהוא יותר כמו 0.2 אחוזים ופחות. באופן דומה, שיעור הפגיעות של האוכלוסיה מסרב בעקשנות לעלות על 20% בכל מקום וגם שאר הספקולציות של המקרה הגרוע ביותר מסרבות להתממש: אין ראיה להדבקה משמעותית (אם בכלל) של אסימפטומטיים, אין ראיה להדבקה חוזרת (קרי - העדר חיסון טבעי לאחר חשיפה) בזמן קצר וגם הדיווחים על long covid מסרבים להצטבר למשהו יותר משמעותי ממה שניתן היה לצפות מכל מחלה דמוית שפעת אחרת.

במציאות הזאת, אין למנהיגנו היקרים, שאינם טועים אף-פעם, הרבה ברירה, הם בחרו בדרך שאיננה אמת, וככל שעובר הזמן, האמת מתרחקת מהם. נותר להם רק לסתום לנו את הפה, להתעלם מהנתונים, ובעת הצורך, להמציא נתונים חדשים.