13/8/2021

רשע

מאת איל רדלר

אני מסתכל על מה שקרה אתמול וממש תמה על הנאיביות שלי. ידעתי שהם מוטים, שיש להם אג'נדה, שיעשו ממני צחוק, שיתיחסו בצורה לא הוגנת אבל מאיזו סיבה שאין לה שום הסבר הגיוני, חשבתי שיש בתהליך הזה לפחות איזה מראית עין של עבודה תעודית עיתונאית, איזו שארית קטנה של מה שזה היה פעם (האם זה היה אי-פעם) - מתן ביטוי למה שאנשים "רגילים" חושבים, דיווח על מה שמתרחש בעולם באמת. ושדרך החלק השיורי הזה של התהליך העיתונאי אוכל לחדור ואולי לגעת בחצי משפט באיזה צופה שאולי גם חושב, כמוני, שמשהו פה לא בסדר, אבל סבור שהוא לבד.

היה פה גם זלזול מצידי בתחכום שלהם וכאן הנקודה המרכזית. זה לא שהם מוטים, זה לא שיש אג'נדה. הם פשוט לא היו מוכנים, בשום מצב, ובשום קונסטלציה, לאפשר למישהו לדבר באופן ביקורתי על איזשהו אספקט מהותי של החיסון. התשדיר בו הייתי אמור להשתתף לא היה נסיון, אפילו לא למראית עין, של עבודה עיתונאית אלא סרטון תעמולה שתכליתו להשיג את המטרה ההפוכה מהמטרה שלי. אני הייתי אמור להיות כלי שבאמצעותו יוכלו "להוכיח" לצופים שעגלת "סרבני החיסונים" ריקה.

אנחנו מדמים את הכתבה העיתונאית לסוג של משפט. במשפט יכול צד אחד להציג את טיעוניו, הצד השני יכול להעלות טיעונים משלו ולפשפש בטיעוני הצד הראשון ובסיום הדיון השופט מחליט. תהליך המשפט הוא תהליך שבו מתבצעת הכרעה אובייקטיבית לפי כללים קפדניים שתכליתם היא שמירה על האובייקטיביות. בפועל, כמובן, בית המשפט רחוק מרחק ניכר מהאובייקטיביות משום שבית המשפט הוא זרוע של המדינה וככזה הוא תמיד יהיה מוטה לטובת המדינה, כאשר היא צד בדיון. לטובת הצדק עומדת רק הגאווה המדומה של בית המשפט בעצמאותו וזה הדבר שמאפשר, לעיתים רחוקות ביותר, פסיקה כנגד המדינה ועשיית צדק אמיתי.

אותה גאווה מדומה קיימת גם בקרב העיתונאים, הכתבה העיתונאית הרי אמורה להיות מעין משפט זוטא בו הצדדים מעלים את טיעוניהם העיתונאי הוא השופט, והקהל הוא חבר המושבעים. זה כמובן לא נכון מההתחלה משום שהעיתונאי גם עורך ומצנזר בקפידה את טיעוני הצדדים והוא גם רשאי להסביר לנו בעדינות באמצעות קריינותו המלטפת כיצד לחשוב, אם במקרה העריכה המגמתית, המוסיקה או הגרפיקה לא מספיקים כדי להעביר את המסר.

למרות המגמתיות של הכתבות העיתונאיות הן עדיין יכולות לשמש ככלי להעברת מסרים בניגוד לרצונו של העיתונאי אבל זה קורה רק כאשר שיקול הדעת של העיתונאי לקוי מספיק כדי לא להכיר בכך שהטיעונים אותם הוא מבקש לשים ללעג טובים והגיוניים. יש גם, כך סברתי, סטנדרטיים מינמליים של מראית עין של הגינות ואיזון. אלו הם הדברים עליהם שמתי את יהבי בהסכמתי להשתתף בפנל היזע אתמול. אבל טעיתי טעות מרה.

הם לא טיפשים, הם לא טועים. הם סוכנות פרסומות שעושה את העבודה וזה אפילו לא בשביל כסף. הם באמת מאמינים בזה והם עושים זאת עם תשוקה.

קשה לאנשים להאמין עד כמה התקשורת מסלפת ומסתירה את האמת, עד כמה ה"אמת" של התקשורת היא פיברוק עד שזה לא מגיע אישית אליהם. שוו בנפשיכם שתתפרסם מחר כתבה בעיתון על דמות נערצת עליהם עם פירוט תלונות על הטרדה מינית. גם אם הכתבה פיקטיבית לחלוטין, ואפילו אם אותה דמות מוכרת לכם אישית, הדברים שיאמרו יכתימו את אותה דמות ולעולם יקנן בכם הספק שאולי יש דברים בגו. אתם מתקשים להאמין, אתם לא רוצים להאמין אבל אתם לא יודעים שהדברים לא נכונים. לעומת זאת, אם אותה כתבה תתפרסם עליכם, הדברים יהיו שונים, אתם הרי יודעים שזה לא נכון ואתם יודעים שהכוונה (של המתלוננים או העיתונאים או שניהם) היא כוונת זדון.

יש טענות נגד החיסון, הם טענות כבדות משקל, זה ברור לכל מי שטרח לעיין בהן. אבל לכל אדם "נורמלי" הדבר הזה פשוט לא יכול להיות וזה לא בגלל שברבש או גליה רהב אומרים להם שהחיסון יעיל ובטוח כנגד זן הדלתא. הם לא מאמינים לכל מה שאומרים בטלוויזיה, אבל הם כן מאמינים בכוונה הטובה של מה שאומרים בטלוויזיה או לכל הפחות, אינם מסוגלים להאמין שהבחירה להראות משהו, או להסתירו, נעשית בזדון.

הרשת מלאה בדיווחים על תופעות לוואי קשות, החל בסיפורים אנקטדוטליים ושמועות וכלה בעדויות אישיות. יש גם כמות עצומה של דיווחים במערכות ניטור של תופעות לוואי בארה"ב, אירופה ובריטניה. ישנן עדויות לפגמים החמורים של החיסון בדיווחים של פייזר לרשויות הרגולטוריות וישנה התעלמות מוחלטת של הרשויות מכל אלו.

אפשר אולי, בדחק רב, להגיד שכל אלו אינן עדויות מספיקות כדי "להרשיע" את החיסון אבל לא ניתן לטעון, בשום צורה ואופן, שאין במידע הזה לפחות סימן ברור ומובהק לבעיה פוטנציאלית הדורשת התייחסות מיידית.

את כל אלו העיתונאים רואים ויודעים. הם לא עד כדי כך טיפשים (חוץ מאטילה שומפלבי). אבל לטלוויזיה ולעיתון הם לא מביאים את זה. כל הדברים האלו קיימים , אפילו אם הם היו שגויים הייתה מוטלת על העיתונאים החובה להביא דברים בשם אומרם ולפרסם את העובדות - הדיווחים הרי ישנם, המחקרים התפרסמו, המומחים השונים מדברים. אי אפשר לטעון ש אין דיווחים.

הפרשנות ההגיונית להתעלמות הזאת היא זדון. אבל עבור רוב האנשים, רשע הוא לא אופציה. הציבור הרחב, חכמים וטיפשים, כבשים וגם זאבים פשוט לא מוכנים לקבל את האפשרות שמה שמניע את המהלכים הוא זדון ומכיון שכך המסקנה המתבקשת היא ש"אין כלום כי לא היה כלום". לא יכול להיות.

באיזה מקום, גם אני הייתי שבוי בקונספציה הזאת, עד אתמול. אבל אתמול הם הגיעו אלי. הטלוויזיה לא רק לא מוכנה לדווח על העדויות, המחקרים, או להביא את המומחים. היא לא מוכנה אפילו להביא איזה טמבל קירח בגיל העמידה שלא גמר תיכון (עבדכם הנאמן) שרק מאמין לאותם דברים. לא בלי להביא איזה דוקטור מוסמך שיסביר לו מיידית מדוע הוא טועה לחלוטין. הם לא מוכנים לקחת את הסיכון שאפילו קמצוץ ראיה, מדרג שלישי, יעלה לשידור.

מה שהם עשו לא היה התעלמות, הוא לא היה רשלנות, זה היה מאמץ מכוון ומחושב לייצר את הרושם שאין שום דבר מאחורי חוסר הרצון להתחסן מלבד טפשות, תמימות, טירוף או רשעות וחוסר התחשבות. אין הגיון, אין שיקול דעת ואין מוסר.

אני מוכן לקבל את האפשרות ששיקול הדעת שלי מוטעה, אני מוכן לקבל ביקורת על פגמי המוסריים ואני בטוח שזה היה הרושם שנוצר, לפחות עבור חלק מהאנשים, מההופעה שלי בטלוויזיה אבל מה שהם רצו היה פשוט למחוק אותי, להכחיש את קיומי ואת קיומם של אנשים כמותי.

אבל אני יודע שאני קיים. אני יודע שהם יודעים שאני קיים. אין הסבר הגיוני לרצון שלהם למחוק את קיומי מלבד זדון. את ההוכחה שלי קיבלתי. האם זה מספיק בשבילכם?