26/4/2021

הניחו לנדב איל

מאת איל רדלר

נדב איל זה מקרה קלאסי של "ראש דסק החוץ". זה מין תפקיד משעמם ביותר שעיקרו לדבר על המתרחש במדינות אחרות. כשאייטם באמת מעניין ב"רבע לשבע עם" מתבטל אז שמים אותו כדי שידבר על בחירות בדרום אמריקה, מהומות חוואים באפריקה או שערוריית המין שמסעירה את אוסטריה. הכל מידע שנכנס מאוזן אחת ויוצא מהשניה וממלא את הזמן עד הפרסומות.

הדרישה הראשונה של התפקיד היא כמובן היכולת להשער ער בזמן שאתה מדווח על דברים משעממים שלא מעניינים איש. הדרישה השניה היא כמובן העדר כל הבנה או מומחיות באיזשהו נושא. בניגוד לתחומים אחרים בהם נדרשת מומחיות ספציפית כמו ידיעת התרבות והשפה - לראש הדסק הערבי או הבנה בענייני צבא - לכתב צבאי, לראש דסק החוץ לא נחוצה כל מומחיות. גם אינטגריטי עיתונאי לא ממש נחוץ, לאיש לא אכפת מה אמרת על מועמד השמאל בבחירות בפרו ואיש לא יזכור, חמש דקות לאחר מכן, מה אמרת ועל מי דיברת. גם לא צריך לעבוד קשה שהרי איש לא מבין בנושא ועל כן אפשר להכין את האייטם בחמש דקות תוך כדי עיון בערך על פרו בוויקיפדיה בזמן שאתה בולס באותנטיות סביח אצל עובד.

עוד דרישה חשובה של התפקיד היא העדר מוחלט של כריזמה בשילוב עם אווירה מוחלטת של בינוניות בכל הקשור לרהיטות ופוטוגניות. זה לא בדיוק דרישה אלא יותר עניין של ברירה טבעית. את הפוטוגנים והרהוטים לוקחים להיות מגישים, הכריזמטיים נהיים כוכבים. את הבינוניים והמשעממים משאירים בדסק החוץ.

נדב איל ממלא את כל הדרישות האלו בצורה הטובה ביותר. אין לו שום רעיון מקורי ואין לו שום יכולת להציג את רעיונותיו הבנליים והמשעממים באופן מעניין. לאור כל זאת, ובאופן טבעי, אף אחד לא התעניין בו, עד שהגיעה הקורונה.

אל תטעו, גם בכל הקשור לקורונה אין לו שום רעיון מקורי, הבנה או יכולת להעביר מידע בצורה טובה. הוא גם נטול כל כישורים עיתונאיים שהיו אולי מאפשרים לו לחשוף משהו חדש. אבל הוא מעצבן. מעצבן מאוד.

למה מעצבן? ראשית משום שהוא מייצג באופן הברור ביותר את המיינסטרים ה"עיתונאי" בישראל הכולל ישור קו מלא בפועל עם השלטון מחד ותחושה פנימית חזקה שהביקורת הרפה שאתה משמיע על איזה חלק זניח בתוכנית הפשיסטית והלא קוהרנטית של הממשלה הופך אותך לחושב מקורי "מחוץ לקופסא" שאומר לשלטון את האמת בלי מורא ומשוא פנים.

שנית משום שהוא פשוט עשה רושם ראשוני (על התמימים בינינו) של אדם אינטיליגנטי. זה נבע בעיקר מכך שכשאתה מקשיב לו מדבר בידענות מופלגת על נושאים שאינך יודע עליהם דבר הוא עשוי להשמע אינטיליגנטי. אותו רושם ראשוני מוטעה מתנגש עם המציאות המרה ברגע שהוא פותח את הפה בנושא שיש לך איזו הבנה מינימלית בו וזו כמובן אכזבה.

שלישית, ובעיקר, ניכר בו חוסר המודעות המוחלט לעצמו, ליכולותיו ולתפקידו בעולם. אין לו שום השכלה רלוונטית (או יכולת לרכוש אותה) לענייני הקורונה ובכל זאת הוא מרשה לעצמו להתווכח או להוציא דיבתם של מדענים בעלי שם באותם תחומים. לפעמים הוא עושה זאת תוך כדי ביטול דעתם מהטעם שהם אינם מומחים מספיק בתת-הדיציפלינה הרלוונטית לדעתו לעניין. וכל זה ממי שספק עומד בתנאי המשרה של שוטף בקבוקים במעבדת כימיה של בית-ספר תיכון.

אבל לא צריך לכעוס על נדב איל. צריך להבין אותו. הקורונה היא שעתו היפה. אלפי עוקבים שותים בשקיקה את תובנותיו הדלוחות בטוויטר ורבים אף יותר מדלגים בזריזות על המאמרים שלו בידיעות בחפשם אחר מדור הספורט אבל ספק אם קוראיו הנאמנים היו עושים זאת בכל זמן אחר. הקורונה מעניינת את הציבור, השחיתות בנציבות המיים בפורטוגל קצת פחות. סוף סוף מקשיבים לנדב איל. תקחו לו את זה?

כמובן שאפשר לשגות באשליה שהוא ינצל את הפלטפורמה שלו כדי להפיץ אמת או כדי לעשות עבודה עיתונאית אחראית אבל אלו הן פנטזיות שהופכות סיבה ומסובב. הפשטנות והפסקנות הקונפורמיסטית אינן בחירה וניצול לרעה של הפלטפורמה שניתנה לו, הם הם הפלטפורמה. אילו ברק היה מכה בו וגורם לו לכתוב כמו עיתונאי ממש המחפש את האמת (נניח שהוא מסוגל, למרות העדויות הברורות להיפך מכך) הרי שהיה מאבד לאלתר את כל הקהל שלו.

אין שום צורך להתעצבן על נדב איל, הוא לא באמת היה יכול להיות אחר והוא לעולם לא ישתנה. הכעס, בסופו של דבר, רק מנפח לו את האגו וזה גדול מספיק. הרבה יותר נכון ובריא להתעלם ממנו.

הניחו לנדב איל