8/11/2020

המהנדסים

מאת איל רדלר

כמו הקורונה, הסגר כאן כדי להשאר. בדומה לשלט "העבודה משחררת" בכניסה לאושוויץ, גם נתיב היציאה מהסגר הוא לוקש. שום דבר טוב לא יצא אם יגידו לנו את האמת והיא שאין יציאה מהסגר וזאת פשוט המציאות החדשה. עדיף לתת את התחושה שעוד קצת מאמץ ונצא מזה. אם רק נתנהג יפה, נפקיר את סבתא לבדידותה ונלבש מסיכות, נוכל להיות חופשיים שוב. לאט לאט נאבד את התקווה ופשוט נתרגל.

ההשארות בבית או לבישת המסיכות או חקירות אפדימיולוגיות לא יכולים להועיל לנו. המחלה לא תעלם בגללם. גם החיסון, אם יהיה כלל, לא יעלים אותה, בדיוק כפי שחיסון השפעת לא העלים את השפעת. אולי תהיה תרופה שתקל קצת את הטיפול, אבל סביר להניח שגם זה לא יהיה יותר ממשהו שולי למדי - בדיוק כפי שזה עם כל שאר נגיפי המחלות דמויות השפעת. אם המצב הנוכחי של שיעורי תמותה של נגיף שפעת ואפס תמותה עודפת לא מספק את מקבלי ההחלטות, שום דבר לא יספק אותם. אין שום תרחיש ריאלי שיגרום להם להגיד: זהו, ניצחנו. מנקודת מבט רפואית, רק מציאת תרופה לטמטום תוכל לחלץ אותנו מהמצב. תרופה כזאת, במנות נדיבות, שתוגש לנושאים בעול השלטון אולי תוכל לאפשר לנו לחזור לחיינו.

תרופה כנגד טמטום הייתה יכולה להיות פתרון מצוין אבל, למרבה הצער, ככל שעובר הזמן פוטנציאל התועלת ממנה הולך ויורד וזאת משום שהטמטום מתחלף לו במהירות במשהו אחר, ישן ורע.

במשך עשרות, אולי מאות, השנים האחרונות, אנחנו תחת מתקפה בלתי פוסקת של אנשים שמעוניינים לשנות את החברה מהבסיס. החזון של אותם אנשים הוא עולם חדש ומופלא בו לכל אחד לפי צרכיו ומכל אחד לפי יכולתו. עולם בו כל אחד יודע את מקומו ואיננו מתרעם על כך. מיהם אותם אנשים? לא מדובר בקבוצה מאורגנת של אנשים, אין כאן מפלגה ספציפית או אידאולוגיה ספציפית. מה שמאחד את אותם אנשים (שמא נקרא להם "מהנדסים") הוא המחשבה שניתן להנדס את החברה מחד, והבוז המוחלט לכל בסיס הידע והנסיון שלנו המראה שהחברה איננה ניתנת להנדסה ושהתוצאות של כל נסיון כזה עגומות ביותר. אותם אנשים מצויים בשפע באקדמיה, עיתונות, מקצועות חופשיים, הייטק וכמובן בפוליטיקה.

במהלך השנים ניתנו אמתלות שונות לצורך באותו סדר עולמי חדש. תכליות כגון כמו מאבק בעוני, שלום עולמי, פיצוץ אוכלוסין, התקררות גלובלית, התחממות גלובלית ועוד שימשו ביחד ובנפרד כדי להצדיק את השינוי הגדול הנחוץ לחברה אבל שני דברים נשארו קבועים: האחד - הצורך במיגור החירות האישית, הכלכלית, של האזרח כדי לממש את התוכניות. והשני - המעמד המיועד לאותם מהנדסי הסדר העולמי החדש - השלטון. כן, מכל אחד לפי יכולתו זה יפה להגיד, אבל זה די ברור שבמקרה של המהנדסים "יכולות" משמעה חלוקת פקודות תוך ישיבה במשרד ממוזג ולא, נגיד, פינוי פחי זבל בארבע לפני בוקר.

במקרים הספורים בהם המאבק הצליח, התוצאות היו מיליוני מתים וסבל בל יתואר של האוכלוסיה, אבל כל זה לא ריפה את ידיהם שהרי ברור שמה שנכשל שם, לא היה "הדבר האמיתי". כל מה שצריך זה רק עוד מקצה שיפורים קטן לתוכנית הגדולה ואז זה יצליח. זה נראה להם הגיוני משום שהתכלית - השלטון - היא הגיונית. האם זה לא ברור שהם חכמים ומוצלחים יותר מכולם? האם לא ברור שהם אלו שצריכים להיות אלו שאומרים לאחרים מה לעשות?

מאז סיום מלחמת העולם השניה וביתר שאת מאז נפילת הגוש הקומוניסטי בתחילת שנות התשעים, המאבק לסדר העולמי החדש תפס צורה אחרת. במקום שינוי סיטונאי בדמות מהפכות עקובות מדם אנחנו מקבלים שינוי קמעונאי איטי, אך מתמיד. במקום תפיסת אמצעי היצור על ידי הממשלה אנחנו מקבלים רגולציה הולכת וגוברת אשר משאירה את הרווחים לבעלים ואת השליטה לממשלה. במקום מפעלי פלדה וקומביינים אדומים שדות תבואה ענקיים אנחנו מקבלים פייסבוק וגוגל ובמקום ריאליזם סוציאליסטי אנחנו מקבלים את קים קרדשיאן.

תחת הסדר העולמי החדש אדם יכול לעבוד עבור הממשלה, עבור תאגיד גדול או להיות מובטל על קצבה. את הקניות עושים ברשתות גדולות, או באינטרנט. חיי החברה מתנהלים ברשתות החברתיות. חיי הכלכלה מתנהלים באופן אלקטרוני בבנק. הבריאות מסופקת על ידי המדינה או קרטל של תאגידי בריאות ועל כן, באופן מתבקש האזרחים מחוייבים להתנהגות בריאה כדי למנוע עומס "מיותר" על המערכת. עישון, רכיבה על אופנוע, צריכת מאכלים משמינים יאסרו או יהפכו ליקרים כל כך שרק עשירים מופלגים (או מפלגתיים עשירים) יוכלו להרשות לעצמם.

כמובן שיש גם הרבה דברים שאין תחת הסדר העולמי החדש: אין יזמות, אין עסקים פרטיים קטנים, אין פרילנסרים, שוק שחור או כסף מזומן. אין מפלט מעינו הפקוחה של גובה המיסים וכמובן שאין חופש דיבור. כלומר יש חופש דיבור כמו שיש דמוקרטיה ב"רפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה".

כמו הלובסטר בסיר שאיננו מבחין שהמיים הצוננים סביבו הופכים חמים יותר ויותר גם אנחנו התרגלנו לשינויים האיטיים. לאט לאט, כל מיני דברים טריוויאליים ומובנים מאליהם כמו שקיות פלסטיק בסופר, נורות ליבון או תשלום במזומן הפכו לעבירות ואף אחד מהשינויים הקטנים לא הצדיק מחאה. מי שצפה בשינויים האלו מודאג היה יכול לפחות להתנחם בכך שהשינוי הוא מאוד איטי, ובעוד שהאיטיות הזאת הופכת את השינוי לבוטה פחות ומקשה על המלחמה, לפחות יש *זמן* להלחם.

עד שהגיעה הקורונה וטרפה את הקלפים. לא, הקורונה איננה קונספירציה, היא לא הונדסה במעבדה ואיש לא העלה על דעתו שזאת תהיה התגובה. על התגובה הראשונית, ההיסטרית וחסרת הפרופורציה לקורונה אחראית בעיקר דעת הקהל ההיסטרית והחובבנות הרשלנית של העיתונות אבל במידה רבה ההיסטריה היא תולדה של יד המקרה. היינו יכולים ליפול על קלפים פושטים ולהמשיך את חיינו עם הקורונה מבלי לדעת שהיא כאן, בדיוק כפי שקרה עם שפעת החזירים או סארס. אבל שלפנו סטרייט פלש עם אס ואיטליה הטילה סגר. מרגע שזה נעשה - מדינה מערבית מטילה סגר נוסח סין - ומרגע שהובהר שדעת הקהל נוחה לחלוטין עם המהלך - שאר קוביות הדומינו נפלו והסגר הפך לעובדה בכל העולם. מאחר והמטרה שהסגר מנסה להשיג איננה בת השגה, הוא מחייב בהכרח את הטלתו שוב ושוב (או השארתו כמצב של קבע, כפי שקורה בפועל בישראל) אבל זה לא החלק הגרוע ביותר. הבעיה האמיתית היא שהסגר, או ליתר דיוק, התגובה הנוחה והאוהדת לו במערב הראו למהנדסים מה אפשרי.

כשלונות העבר לימדו את המהנדסים ששינוי מהיר הוא בלתי רצוי משום שהוא מעורר התנגדות ומכאן שינוי הגישה לגישה הדרגתית אבל לקח הקורונה מלמד שבהנתן האמתלה הנכונה אפשר לעשות שינוי אדיר ומהיר ולזכות בתשואות חן ממרפסות הבתים. אם הסכנה האימננטית מספיק מפחידה, הציבור יסכין לשינויים פתאומיים ומכאן הדרך סלולה לכינון הסדר העולמי החדש במהירות.

המהנדסים לא המציאו את הקורונה, הם גם לא העלו על דעתם שהציבור בעולם החופשי יהיה מוכן להשליך את חירותו לפח האשפה בכזאת קלות וללא התנגדות. הם לא הביאו עלינו את הקורונה אבל הם הבינו מהר מאוד שיש כאן הזדמנות שאפשר לנצל והם עטו עליה בזריזות.

החקיקה ושפע התקנות של הקורונה לא יעלמו, גם אם הקורונה בעצמה תעלם. אם לא תהיה קורונה, יהיו נגיפים אחרים. עוד כמה שנים כבר לא נוכל להגיד "על שפעת לא עשינו סגר" משום שהסטנדרט השתנה וגם על השפעת יעשו סגר. אם 3000 מתים מקורונה הם מחיר בלתי נסבל, מדוע שנסבול 4000 מתים משפעת? התשתית כבר פה והיא לא תעלם, הארגונים שיצרנו לטיפול ב"משבר" הזה יצטרכו למצוא צידוק אחר לקיומם, והם ימצאו.

האווירה שכל זה יוצר היא אווירה שלא מאפשרת יזמות, מי, למשל, יפתח מסעדה חדשה אם בכל רגע נתון יכול ליפול צו שרירותי המצווה על סגירתה? מי יוכל לפתוח חנות קטנה תחת תנאים כאלו? מי יוכל לפתוח עסק קטן ולעמוד בכל התקנות השונות והמשונות הדרושות לקבלת קהל?

גם העסקת עובדים בבתי עסק קטנים ו"לא חיוניים" תהפוך לקשה הרבה יותר. ברור שיהיה קשה למצוא עובדים שיהיו מוכנים לעבוד בעסק הנתון למשטר הפכפך כל כך של סגירה ופתיחה. סביר גם להניח שיהיה לחץ גדול לחקיקה שתאסור חופשה ללא תשלום ותחייב חופשה עם תשלום. זה כמובן סידור שחברות גדולות ו"חיוניות" יכולות לעמוד בו בקלות יחסית אבל עבור עסקים קטנים החיים מהיד לפה, בתחומים "לא חיוניים" זאת תהיה מכת מוות.

מה נשאר? הממשלה והחברות הגדולות. למי שלא תהיה עבודה שם, תהיה קצבה. מנקודת המבט של המהנדסים זה מצב שהוא לא רק "לא נורא", הוא למעשה בדיוק מה שהם מכוונים אליו. כמו בקן הטרמיטים, כל אחד יודע את מקומו, ועושה את עבודתו ללא תרעומת.