25/9/2021

מה קרה לתקשורת?

מאת איל רדלר

רבים תוהים מה קרה לכל העיתונאים במשבר הקורונה. כיצד ייתכן שכל העיתונאים מיישרים קו עם השלטון, מחצרצים את מסריו ללא ערעור ופקפוק ואף תוקפים בצורה מטופשת ומלאת רשע את האמיצים המעטים שמעיזים לערער על מה שמשרד הבריאות מגדיר כאמת?

את מספר העיתונאים שעושים עבודה עיתונאית אמיתית בתחום הקורונה אפשר לספור על יד אחת של חבלן משטרתי, ערד ניר (וגם זה בקושי רב), אלון בן דוד (גם בקושי) ויפה שיר רז (שאבדה את הפלטפורמה שלה, נכון לעכשיו). את שאר המתנגדים והמבקרים של רודנות הקורונה שהיו עיתונאים אפשר לאפיין על ידי הדגשת המילה "היו", כולם או בפנסיה, או שפוטרו או שהם עושים משהו אחר.

מה קרה כאן? האם העיתונאים תמיד היו כאלו או שקרה משהו עם הקורונה?

ראשית, מרבית העונים לתואר "עיתונאי" היום בישראל, האנשים הכותבים בעיתונים או מופיעים בטלוויזיה, הם אנשים צעירים, לא משכילים, לא חכמים ובעיקר, בטלנים. תדמית העיתונאי החרוץ שחי מקפה וסיגריות שיורד אל השטח כדי לחשוף את האמת תמורת משכורת דלה היא אמנם קלישאה נאה לסרטים משנות השבעים אבל היא רחוקה מאוד מהמציאות היום (לא שהיא הייתה באמת נכונה אז). העיתונאים של היום אינם חושפים או כותבים דבר. את עיקר זמנם הם מבלים בקופי-פייסט מהודעות לעיתונות של חברות מסחריות ומשרדים ממשלתיים או מדיווחים של סוכנויות העיתונות. עבודת השטח שלהם מסתכמת, במקרה הטוב, בשיחות עם נהגי המונית שלוקחים אותם למערכת, קריאת הודעות ווטסאפ בקבוצות של עיתונאים או "תחקירי עומק" שעיקרן דפדוף במדיה החברתית תוך חיפוש אחרי פוסטים מפלילים מעברו של קורבן רצח האופי התורן.

האפיון הזה נכון שבעתיים ככל שזה נוגע ל"כתבי הבריאות" שהם זן מטומבל במיוחד של "עיתונאים", באופן בולט במיוחד לעומת תחומים אחרים הם נטולי כל השכלה רלוונטית לתחום הכיסוי שלהם וכמובן נעדרים כל יכולת חשיבה עצמאית, ניתוח נתונים או אפילו עניין בתחומי הסיקור שלהם. כתבי הספורט לפחות אוהבים ספורט, כתבי הפוליטיקה מתעניינים בפוליטיקה והכתבים הצבאיים יודעים מה זה אוגדה ומכירים את הגורמים, הנסיבות ומי היה אחרי למחדל של פעולת סמוע. קצת קשה להגיד דברים דומים על כתבי הבריאות.

כמובן שיש אפשרות תיאורטית שבתוך קהל העיתונאים הזה יצוץ לו, במקרה, מישהו ששתי אונות מוחו מחוברות כהלכה וישים לב שמשהו כאן לא בדיוק מסתדר ואולי גם יהיה אכפת לו מספיק מאנשים שנפגעים או מחיים שנהרסים וירצה לדווח על כך, אבל העיתונאי לא קובע כלום כי יש עורך. העורך יכול להיות עיתונאי וותיק, אולי אפילו מישהו שפעם עשה ממש עבודת שטח אבל עכשיו הוא בעיקר מישהו שאפשר לסמוך עליו שייצג את האינטרסים של בעל הבית באופן הטוב ביותר ואלו לעולם לא כוללים התנגדות או חריגה מקו התעמולה שמתווה הממסד.

דבר זה נכון שבעתיים כאשר מדברים על שידורי הטלוויזיה וזאת משום ששידור טלוויזיה בישראל לא רק דורש רשיון מהממשלה אלא גם זכיון. כלומר, כדי לשדר טלוויזיה אין זה מספיק שתשלם לממשלה את דמי הרשיון ותעמוד בתנאי הרשיון, אתה גם צריך לזכות במכרז שמתקיים רק כאשר הממשלה מחליטה שיש צורך בערוץ טלוויזיה נוסף. במצב עניינים כזה בו הממשלה מחליטה אם תשדר או לא וגם יכולה להכניס ולהוציא מתחרים כראות עיניה מהשוק הוא כמובן כר נרחב לחופש הביטוי ברוח המאואיסטית הנעלה ביותר.

אבל רגע! האם לא נכון שרק אתמול היה כאן איזה חציל ראש ממשלה והתקשורת עשו לו את המוות? האם לא הייתה אז אופוזיציה, שאלות קשות ועיתונות חוקרת בכל הנוגע לשלל מעשיו בתחום הכביסה, החמגשיות והצוללות? מדוע לא יישרו אז קו עם הממשלה? האין זה סותר את התזה שהצגתי כאן בעמל כה רב?

ממש ממש לא. להבנת הדבר הזה יועילו שני דברים שהם בעצם אחד. ראשית, ראש הממשלה הוא לא הממשלה, בדיוק כמו שיו"ר מיקרוסופט הוא לא מיקרוסופט. השאלה "מי צריך להיות ראש הממשלה" היא שאלה לגיטימית משום שהיא לא מערערת על עצם הזכות של הממסד לשלוט, בעוד שהשאלה "מי צריך את ראש הממשלה" היא טאבו. שנית, פוליטיקה היא בעיקרה ובמהותה הצגה. מופע תיאטרון, או אולי ספורט או קרקס שבו השחקנים בעיקר מעמידים פנים שאכפת להם מאזרחי המדינה או מהנושאים שעל הפרק בשעה שהם נהנים ממנעמי השררה, הרכב הצמוד, הכיבודים והבורקסים בישיבות הממשלה.

אחד מעמודי התווך של העמדת הפנים הזאת הוא הגישה הסלחנית והמכבדת לאופוזיציה. גישה שהיא רווח טהור לכל המשתתפים: המנהיג הדגול מפגין את סובלנותו הרבה ואת הרוח הדמוקרטית המפעמת בעורקיו כאשר הוא יושב בכסאו בכנסת ומאזין לאלי אבידר משמיץ אותו במליאת הכנסת תוך כדי כך שהוא משחק קנדי קרש על הטבלט. אלי אבידר זוכה להפגין את נחישות רוחו ואת דאגתו הכנה לאזרחים בעודו נואם את נאומו חוצב הלהבות והמתריס על הדוכן. וגם התקשורת מוכיחה את נחיצותה ועצמאותה באמצעות דיווח על ההתרחשויות חסרות המשמעות האלו.

פוליטיקה היא משחק, ולעיתונות יש את התפקיד שלה במשחק, אבל תכלית המשחק היא הרדמת הציבור ומתן התחושה שהשלטון הוא בלתי נמנע, שדברו הוא דבר אלוהים ושחוכמתו רבה. ואת התפקיד שלה במשחק ממלאת העיתונות בהתלהבות רבה.

כל הדברים האלו אינם חדשים. שום דבר לא ממש קרה לעיתונות בקורונה או בכלל. העיתונות מעולם לא הייתה באמת כלב השמירה של הדמוקרטיה, בטח לא בישראל. העיתונות הייתה תמיד כלבלב נרגש שמלקק בהתלהבות את מגפי השלטון. מה שקרה בקורונה הוא שכמות גדולה מאוד של אנשים נחשפו לסתירה העמוקה בין המציאות ובין מה שמדווח בתקשורת והבינו, לראשונה בחייהם, שהפגמים בתקשורת אינם תולדה מקרית של רשלנות או חובבנות, אלא פרי כוונה מפורשת. התקשורת איננה אופוזיציה לשלטון, היא חלק בלתי נפרד ממנו.

אבל התקשורת היא במידה רבה אימפריה שוקעת. השליטה של עריצי משרד הבריאות בערוצי הטלוויזיה היא אולי מוחלטת אבל אלו כבר מזמן הפסיקו להיות מקור בלעדי, או בכלל, למידע. מי שמעוניין באמת (עם פתח) יכול להגיע אליה בקלות באמצעות האינטרנט ושם גם יוכל למצוא את הזן החדש, האמיתי של עיתונאים חובבים, כביכול, אשר מביאים רמה אחרת של מקצוענות בדיווח, איסוף נתונים וניתוח המידע. מעבר לתרומה שלהם בעצם הדיווח על הדברים שמתרחשים באמת העיתונאים האלו מביאים עוד דבר חשוב וזה הדגשה חוזרת ונשנית של הפער בין מה שמדווח ב"תקשורת" ובין מה שקורה באמת ובכך הם מערערים את אמון הציבור בתקשורת ובמשתמע, בשלטון. זה דבר טוב.

מה שלא טוב זה לקטר יותר מדי על תחלואי התקשורת או לשגות באשליות שמשהו טוב יצא ממנה. אין לתקשורת תקנה וחבל לבזבז את הזמן על הפנטזיה הזאת. אי אפשר ולא צריך לתקן אותה. צריך פשוט להפסיק לצרוך אותה ולהתעלם ממנה.

פשוט לסגור את הטלוויזיה.

בתמונה: פורד אסקורט והאח האוטיסט של טום קרוז מעמידים פנים שהם לא שופרות השלטון