26/9/2020

בחירה בסמכותנות

מאת איל רדלר

מה ההגיון בסגר? על פניו, ההגיון הוא מתבקש: הנגיף עובר מאדם לאדם דרך קרבה, אם נמנע מאנשים קרבה עם אנשים אחרים, הנגיף יפסיק לעבור מאדם לאדם. ההגיון הזה הוא הבסיס לנוהג הוותיק של בידוד, אם יש אדם חולה במחלה מדבקת, מבודדים אותו ומצמצמים למינימום את המגע איתו ובכך עוצרים את התפשטות המחלה.

לכאורה זה הגיון מנצח אבל יש כאן טעות בסיסית, הסגר איננו בידוד. ההבדל בין סגר ובידוד הוא מהותי. אפשר לבודד אדם, או משפחה, או אולי בניין או רחוב אבל אי אפשר לבודד את כל האנשים במדינה שלמה. הבידוד מתבסס על מניעת מגע מוחלטת או קרוב למוחלטת בין האנשים ואת אלו ניתן להשיג עם קבוצה קטנה של אנשים, כאשר שאר האנשים יכולים לספק את צרכיהם. אם כל המדינה הייתה נכנסת לבידוד לא היה נשאר איש כדי לספק את צרכי האזרחים. גם אם נשליך הצידה שיקולים של זכויות אדם (לא אתגר גדול בשביל תומכי הסגר) אנחנו עדיין נשארים עם העובדה שכל צורה מעשית של סגר חייבת להיות מחוררת ככברה. יהיה מגע בין אנשים ועל כן יהיו הדבקות. אי אפשר למנוע מאנשים לעשות קניות ומכאן שיהיה מגע מסויים בין אנשים בסופרים (גם אם לא מצטופפים) בתי מרקחת ושאר חנויות חיוניות. כל העובדים בשירותים חיוניים שלא נסגרו יבואו במגע עם עובדים אחרים ואזרחים אחרים. אנשים עשויים לבוא במגע בחדרי מדרגות של בתים משותפים ועוד. אם הנגיף עובר באירוסול, כפי שטוענים רבים, הרי שאמצעי ריחוק חברתי ומסיכות הם חסרי משמעות לחלוטין משום שההעברה יכולה להתרחש גם באמצעות שהות במקום בו היה חולה קורונה אחר לפני זמן קצר (השכנים עולים במעלית אחד-אחד ועדיין מדביקים זה את זה) או שהיה באותו מבנה, אם יש למבנה מערכת מיזוג מרכזית.

תכלית הבידוד היא מניעה מוחלטת של מגע בין אנשים ומכאן גם מניעה מוחלטת של הדבקה. תכלית הסגר, יכולה להיות, לכל היותר, צמצום מסויים בהזדמנויות הדבקה אבל מאחר ואין לנו מידע מאוד מובהק כיצד והיכן מתרחשות ההדבקות אין לנו דרך לדעת אם אותו צמצום אכן נעשה במקום הנכון. לא רק זאת אלא שבעוד שצמצמנו במידה מסויימת מגעים בין אנשים, במידה אחרת הגדלנו את המגע. למשל, במשק בית בו חיים זוג הורים עובדים עם ילדים, מספר השעות היומי בו הם נמצאים ביחד בשגרה הוא קטן יחסית, בסגר, אבא אמא והילדים נמצאים כל היום בבית, ביחד. הסגר מגדיל באופן משמעותי את החשיפה של בני הבית אחד לשני ואת ההזדמנויות להדבקה ביניהם. במקומות אחרים, הסגר איננו משנה כלל את המגע בין אנשים. הדוגמה הבולטת פה היא כמובן בתי אבות שבהם, למרבה האירוניה, שום דבר לא משתנה בסגר. על האוכלוסיה שהכי זקוקה להגנה, הסגר אינו מגן כלל.

עד כאן רק כדי לומר הסגר הוא לא תרופת פלא, הוא לא עובד 100%. הוא לא מובן מאליו כלל.

אז מה? כאשר בוחנים את הסגר באופן מציאותי, ומכירים בחולשותיו, האלטרנטיבות לסגר נעשות הרבה יותר אטרקטיביות. אם למשל הממשלה הייתה קוראת לציבור לשמור על ריחוק חברתי ולהימנע מהתקהלויות ומסבירה באופן ברור את הטעמים והאופן בו יש לעשות זאת. האם הציבור היה נענה? סביר להניח שכן. האם כל האנשים, עד אחד היו נענים? לא. האם היו כל מיני "חוכמולוגים" ו"טמבלים" שהיו עושים דווקא? בטוח. האם האימפקט של זה היה שונה באופן מהותי מהסגר? לא. יש חורים בגישה הוולנטרית, היא לא אפקטיבית ב100%. אבל אלו הם אותם חורים שיש גם בסגר.

אז במובן של השגת המטרות הבריאותיות הסגר לא עדיף. ומה בדבר הנזק הכלכלי? ברור שהנזק הכלכלי שהסגר גורם הוא עצום. הסגר מחייב את רוב העסקים במדינה להסגר. כל חנות שאיננה חנות מזון, כל מפעל שאיננו מייצר מוצרים חיוניים, כל עסק של תרבות פנאי ובילויים. סגירה כפויה כזאת בהכרח מובילה להפסדים, פיטורים, פשיטות רגל וגם ירידה בתקבולי המיסים (ירידה שעליה נאלץ לשלם בהמשך במיסים גבוהים יותר). אבל גם גישה וולנטרית הייתה גורמת לנזק כלכלי, ברור שאם נמנעים מהתקהלויות הרי שעסקים שעניינם התקהלויות כגון בתי קולנוע, תיאטראות, מועדני לילה יאלצו לסגור את דלתותיהם, גם אם לא נכריח את כל התיאטראות להסגר הקהל פשוט לא יגיע וגם אם יגיעו כמה חוכמולוגים, זה בוודאי לא מספיק כדי שזה יוכל להצדיק את ההשקעה. עם זאת, למרות שהגישה הוולנטרית גם תגרור אחריה נזק כלכלי, סביר להניח שהוא יהיה קטן בהרבה משום שהיא תאפשר לכל עסק, חברה או אדם פרטי להפעיל את שיקול דעתו ולבחור בפתרונות המתאימים להם כדי להבטיח ריחוק חברתי ומניעת התקהלות (זאת המטרה, כזכור). אם אפשר לשמור על ריחוק חברתי בסופר, אפשר לשמור אותו גם בחנות בגדים. בהנתן המטרה של ריחוק חברתי, לבעלי העסקים ומנהלי החברות יש יתרון עצום על פני הממשלה משום שהם מכירים את העסק שלהם, עובדיו ולקוחותיו. האם יהיו כמה חוכמולוגים שלא יעשו את זה? אולי, אבל החוכמולוגים האלו לא חיים בוואקום. אתה יכול לא להקפיד על ריחוק חברתי במכולת שלך כי לא אכפת לך, אבל הלקוחות שלך לא ירצו להכנס למקום שבו הם מרגישים שהם בסכנה.

אם כן, בהיבט האפדימיולוגי אין לסגר יתרון ובהיבט הכלכלי הוא סובל מחסרון משמעותי. מדוע אם כן אנחנו בוחרים בסגר? אולי התשובה מצויה בהיבט היחידי שלא הוזכר. סמכותנות.

אין צורך להכביר מילים כאן. בפשטות: הסגר הוא סמכותני, ריחוק חברתי וולנטרי לא.

עכשיו נשאל את השאלה שוב: הסגר לא טוב יותר במניעת המחלה, גרוע יותר מבחינה כלכלית וגרוע בהרבה במובן של הסמכותניות. מדוע בחרנו בסגר?

התשובה כאן היא פשוטה ועצובה. הסמכותניות איננה חסרון של הסגר, היא היתרון שלו. היתרון היחידי.

הסגר הוא החלום הרטוב של כל נפש סמכותנית. עם הסגר, בהינף קולמוס אנחנו עוברים מלהיות מדינה חופשית למדינה סמכותנית. במדינה החופשית, הכל מותר מלבד המעט שאסור, במדינה הסמכותנית, הכל אסור מלבד המעט שמותר. מי רוצה לחיות במדינה כזאת? מסתבר שלא מעט.

הבחירה בסגר איננה בחירה בחיים, היא לא נועדה להציל את סבתא, זה לא משנה כמה נהרוס את הכלכלה או נמית מבדידות את הזקנים. כל האלטרנטיבות לא מספקות את הסחורה המבוקשת - הבטחון החמים תחת כנפיה של הממשלה שיודעת מה טוב בשבילנו ושתגן עלינו מחיות הטרף בחוץ. הבחירה בסגר היא בחירה בסמכותנות.