1/10/2021

הסיני, הפרגמטי והליברל

מאת איל רדלר

יש שלושה סוגים של אנשים שיצדיקו את התו הירוק והפרת הזכויות הבוטה שהוא מהווה.

הראשון הוא הסיני - הסיני אומר - אין דבר כזה זכויות. האדם הוא בורג קטן במערכת ועליו למלא את תפקידו כדי לקדם את טובת הכלל. את הסיני אפשר לזהות על פי זה שקוראים לו שלי יחימוביץ או אברי גלעד וזה שהוא שם מרכאות סביב הביטוי "שיח הזכויות". עם זאת, הסיני מתנגד בתוקף לתו הירוק משום שהוא ליברלי מדי בעיניו. לדידו, הטיפול הנכון בפסולת האדם שמעיזה להתנגד לחיסונים או מה שזה לא יהיה שהפוליטיקאים יחליטו שהוא טובת הכלל הוא לקחת אותם בכוח, לקשור אותם למיטה, לתת להם חיסון ואז להוציא אותם להורג, לעשות להם החיאה, מנת בוסטר, ואז להרוג אותם שוב.

השני הוא הפרגמטי - זה יאמר שהזכויות שלך הם מה שהממשלה מחליטה. ברצותה תתן, וברצותה תקח. בפועל זה בדיוק כמו הסיני אבל צבוע. הפרגמטי יכתוב, למשל, חוקים כגון זה: "אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש." כלומר יש לך את חופש העיסוק אבל אם יחליטו שאין לך אז זה גם בסדר.

השלישי הוא הליברל - זה יאמר שיש לך זכויות אבל גם לאחרים יש זכויות והן לא פחות חשובות, אם לא יותר. למשל, למחוסנים יש את הזכות ללכת לקולנוע או לחזור לשיגרה ואילו ללא מחוסנים אין את הזכות להדביק אחרים במחלה קטלנית. למעשה הליברל הוא בדיוק כמו הסיני אבל צבוע כפליים מהפרגמטי משום שבניגוד לפרגמטי שלפחות חושב שהוא בעד זכויות, הליברל משתמש במונח רק משום שהטיחו בו את זה לפני כן. הוא בעצם לא היה מעלה על דעתו לדבר על זכויות, אבל מרגע שהוזכרו הוא מחוייב לנקוט את טקטיקת "הכל עובר עליך וקקה בידיך" ולהשתמש בשיח הזכויות הבזוי כדי למגר את טיעוניך.

אפשר להסתבך כאן, אם לא מבינים את העקרון הפשוט והוא שהזכויות שלנו לא שייכות לממשלה. הממשלה יכולה וצריכה להכיר בהן, היא צריכה להגן עליהן (ויש שיאמרו, כמוני, שזה תפקידה היחיד) אבל המדינה לא יכולה לקחת, או לתת לנו את הזכויות, הן שלנו. כל מה שהמדינה יכולה לעשות הוא לכבד אותן או להפר אותן, וזה בדיוק מה שהיא עושה.

אין שום בסיס רציונלי להנחה שהפגיעה בזכויות המגולמת בתו הירוק אכן מקדמת את "טובת הכלל", אבל גם אם היה בסיס כזה, התו הירוק פסול. אין שום תכלית חברתית שמצדיקה את דריסת זכויות הפרט. זאת המשמעות של חברה חופשית.

ההבנה הבסיסית הזאת צריכה לטפל בשני הסוגים הראשונים של האנשים, אבל מה עושים עם הליברל?

הליברל אומר לנו שיש כאן בעיה: קונפליקט בין זכויות. יש לנו את המחוסן, נקרא לו מר צחורי, שרוצה ללכת לקולנוע, וזאת זכותו כמובן, ולעומתו יש לנו את הבלתי מחוסן, נקרא לו מר זוהמי, שרוצה ללכת גם הוא לקולנוע, וזאת בהחלט גם זכותו. אבל על ידי מימוש זכותו ללכת לקולנוע מונע זוהמי מצחורי ללכת לקולנוע. זכותו של אדם נגמרת במקום בו היא פוגעת בזכותו של אדם אחר ועל כן יש למנוע ממר זוהמי את הכניסה לבית הקולנוע.

האין זה מופת של לוגיקה ליברטריאנית?

כן, רק שלא. מעבר לפרט השולי שלא מחוסן איננו שווה לחולה ולעובדה שאין שום הבדל בין מחוסנים ללא מחוסנים מבחינת היכולת להדביק או להדבק הליברל עושה כאן דילוג לוגי קטן, אבל חשוב: עצם נוכחותו של מר זוהמי בבית הקולנוע איננו מונעת ממר צחורי להגיע גם הוא לקולנוע. כמובן שמר צחורי עשוי *להחליט* שלא להגיע לקולנוע על מנת שלא להחשף לזוהמתו של הבלתי מחוסן, אבל זאת הבחירה שלו, זאת מגבלה שהוא משית על עצמו. אף אחד לא מכריח אותו להשאר בבית. זהו המחיר שהוא משלם על ההיסטריה שלו.

הזכות אליה מכוון הליברל שלנו איננה הזכות ללכת לקולנוע או לחזור לשגרה אלא הזכות לחיות לנצח בעולם נטול סיכונים, זכות הקיימת רק בדמיונו.

אבל התו הירוק איננו באמת עניין של זכויות, זה רק תירוץ. מה שהליברל באמת רוצה להגיד, אבל מתבייש, זה שהתו הירוק איננו בשביל המחוסנים, אלו הרי מעניינים אותו כקליפת השום. התו הירוק נועד עבור הבלתי מחוסנים: הם לא עושים מה שאומרים להם לעשות, הם לא אומרים מה שאומרים להם להגיד והם לא חושבים מה שאומרים להם לחשוב. על זה הם צריכים להענש.