8/11/2021

הכל בסדר

מאת איל רדלר

המאמר הזה מיועד לאנשים שמשתמשים בטלוויזיה כמקור מידע ולא מצליחים להבין מה רוצים "מתנגדי החיסונים". אני לא מייצג אף אחד, כמובן, והדעות שלי הם רק חלק מקשת שלמה של תפיסות שקיימת בקרב הקבוצה הזאת אבל אני חושב שאני יכול לשפוך קצת אור על כמה נושאים שלא תראו בטלוויזיה ולא תקראו עליהם בעיתון.

אז מה בעצם רוצים "מתנגדי החיסונים"?, אולי כדאי להתחיל בכך שהם לא בהכרח מתנגדי חיסונים אלא מתנגדי כפיית חיסונים. לכו במוצאי שבת ל"הבימה" (כל שבוע יש שם הפגנה, שמשום מה לא תשמעו עליה בתקשורת) ותמצאו שם אנשים שמתנגדים לכל סוגי החיסונים, אנשים שהתחסנו וחיסנו ילדיהם בחיסוני השגרה אבל לא התחסנו בחיסון של פייזר ואנשים שהתחסנו במנה אחת, שתיים או שלוש של פייזר. מגוון דומה של עמדות כלפי החיסון תוכלו למצוא בכל איזורי המחיה והרעיה של "מתנגדי החיסונים" בטוויטר, טלגרם, פייסבוק וווטסאפ. מה שמאחד את האנשים האלו איננו התנגדות לחיסונים אלא התנגדות לכפיית החיסונים.

אם כאן אתם שואלים בתמהון "כפיית חיסונים? מי כופה?" אז כדאי שתתעדכנו. אמנם לא מדווחים על זה בטלוויזיה אבל רבים מבין אלו שהתחסנו עשו זאת תחת אילוצים ברורים. אמנם, נכון לעכשיו, לא גררו איש בכוח כדי לחסנו אבל גם איום בפיטורין/חל"ת למי שאיננו מחוסן או הרעה משמעותית בתנאי העבודה (כמו דרישה לבדיקות תכופות, על חשבון העובד, מניעת שימוש במתקני מקום העבודה וכו) הם כפיה לכל דבר ועניין. בצה"ל הכפיה בוטה יותר. לוחצים על החיילים להתחסן, באופן שהוא על גבול החוקי, אם לא בלתי חוקי לחלוטין וסומכים על חוסר האונים של החיילים (שאינם יכולים להתפטר, כזכור) וחוסר הבנתם את זכויותיהם החוקיות.

גולת הכותרת של מאמצי הכפיה היא ה"תו הירוק", השוללת מאנשים שבחרו לא להתחסן גישה למסעדות, בתי קולנוע, חדרי כושר ועוד. אמנם ההצדקה הרשמית של התו הירוק היא שהוא אמצעי לבקרת ההתפשטות של המחלה אבל הדבר סותר את העובדה הברורה והמוכרת על ידי כל הגורמים שהחיסון איננו מונע הדבקה. גם הגורמים הרשמיים מודים, במוצהר, שאין לו שום תכלית "אפידמיולוגית" ושתכליתו היחידה היא "עידוד" (כלומר כפיית) החיסון.

אז כפיה יש, אבל מה כל כך רע בחיסון? גם לשאלה הזאת תוכלו למצוא מגוון של תשובות במוצאי שבת בהבימה, החל באלו שסבורים שאין כל רע בחיסון והוא פאר ההישג המדעי, יעיל ובטוח ומציל אותנו מסכנה חמורה של מחלה קטלנית, עבור באלו הסבורים שהחיסון לא מוצלח במיוחד אבל בכל זאת מועיל במידת מה ומומלץ לאנשים בקבוצות הסיכון וכלה באלו הסבורים שהחיסון הוא כלי בידי האלומינטי כדי להפוך את כולנו ליותר מכוערים מביל גייטס (ובכך להפוך אותו לחתן אטרקטיבי יותר).

באשר לי, עוד לפני שהגיעו החיסונים הייתה דעתי שחומרת המחלה איננה מצדיקה לי (ובטח לא לילדי) את לקיחת הסיכון הקטן שבחיסון סטנדרטי, שלא לדבר על הסיכון הבלתי ידוע שבחיסון חדש, בטכנולוגיה חדשה השונה באופן רדיקלי מחיסוני העבר. נכון לעכשיו, שנה אחרי תחילת מבצע החיסונים אני מתרשם שיעילות החיסון מאוד קטנה, אם לא אפסית ושיש לו תופעות לוואי קשות.

ייתכן שאני טועה, ייתכן שהחיסון הוא יעיל ובטוח ועל כן אין לי שום התנגדות שמי שחושב כך יתחסן, אינני מעוניין "לגזול" ממישהו את הזכות להתחסן, רוצים להזריק את הדבר הזה? תפדלו. אבל ככל שזה נוגע לילדי או לעצמי אני אומר "על גופתי" ואם תשאלו אותי למה, אסביר ברצון, כפי שאעשה עכשיו ואתמקד, לשם הקיצור (וזה לא יהיה קצר בכל מקרה), בשאלת הבטיחות.

יש הרבה מידע שמצביע על בעיות חמורות בחיסון. הבאתי קצת מהמידע הזה במאמרים קודמים אבל הפעם לא אתמקד בו משום שהוא סובל מבעיה אחת בסיסית: הוא מגיע ממקורות "לא רשמיים" ועל כן לא יועיל בשכנוע מי שסבור שרק מידע רשמי ראוי להתייחסות. במקום זה אתמקד בשאלה כיצד נקבע שהחיסון בטוח ומדוע זו קביעה חסרת ביסוס.

התקשורת והממשלה מפמפמים לנו חזור ופמפם שהחיסון יעיל ובטוח אבל רוב "דיון בנושא (אם ניתן לקרוא לו דיון) מתמקד ביעילות החיסון. שאלת הבטיחות, מעבר לסיסמא "יעיל ובטוח" כמעט ולא זוכה להתייחסות. בטיחות החיסון נחשבת כמובנת מאליה ורוב הציבור אכן משוכנע שהחיסון בטוח ביותר.

הבטחון של הציבור בבטיחות החיסון נשען על שתי הנחות עיקריות, האחת היא שהחיסון נבדק היטב ונמצא בטוח, השניה היא שהחיסון ניתן למיליוני אנשים. דרך אחרת להגיד את זה היא שרוב האנשים מניחים ש"הגורמים האחראיים" לא היו נותנים למוצר לא בטוח להיות מוזרק למיליוני אנשים ושלא ניתן היה להסתיר את הנזקים, אם המוצר לא היה בטוח.

שתי שאלות עולות בעקבות הטענה שהחיסון נבדק ונמצא בטוח. הראשונה, מי בדק? השניה, מה בדיוק כוללת הבדיקה הזאת?

נתחיל בשאלה הראשונה: מי בדק? מאחר והחיסון קיבל אישור (חירום) של רשות התרופות והמזון האמריקאית (FDA) אז יש להניח שהאפדיאי בדק אותו? לא.

למעשה לא. בניגוד למה שרבים סבורים, האפדיאי, וכל רשויות רישוי התרופות האחרות (כמו סוכנות התרופות האירופית) אינם בודקים בעצמם את התכשירים שהם מאשרים. ההליך הוא ש*חברת התרופות* בודקת את התרופה, מבצעת ניסוי, ומגישה את התוצאות שלו לרשות הרישוי. רשות הרישוי בודקת את הניירות שמגישה חברת התרופות, מתוך הנחה והסתמכות על היושרה וההגינות של חברת התרופות אבל אין לרשות התרופות שום מידע מלבד זה שמסופק לה על ידי היצרנית.

האפדיאי נהנה מיוקרה רבה (בעיקר מחוץ לארצות הברית) ונתפס בעיני רבים כאורים והתומים בתחום התרופות אבל האפדיאי איננו גוף מדעי. הוא סוכנות ממשלתית, גוף בירוקראטי שמהווה את הסמכות המקצועית העליונה. המשמעות של זה היא שלא קיים שום מנגנון שמונע ממנו או יכול לבטל החלטות שלו, גם אם הן שגויות בעליל.

ומה בדיוק כוללת הבדיקה הזאת? גם כאן נפוצה אי הבנה בסיסית. יש שסבורים שמאחר וחברת התרופות מפתחת את התרופות, היא יודעת *בדיוק* כיצד הן עובדות ומשפיעות על גוף האדם ושמתוך הידע הזה הן יכולות למשל לשלול או לאשש קשר בין התרופות לתופעות לוואי שונות. הם סבורים שיש לחברת התרופות הבנה מלאה של מנגנון הפעולה של התרופה ומתוך ההבנה הזאת יש לה גם את היכולת לחזות את תופעות הלוואי ולפסוק לגבי כל תופעה שקורית אחרי מתן התרופה אם היא קשורה אליה או לא.

האמת שונה, עם כל הכבוד להישגים המרשמים של הרפואה המודרנית, ההבנה שלנו את מנגנוני הגוף ואת האינטאקציות ביניהם רחוקה מלהיות שלמה. כאשר מפתחים תכשיר רפואי אנחנו מכוונים להשיג תוצאה מסויימת ואנחנו מעצבים את התכשיר כדי להשיג אותה, על בסיס ההבנה שלנו את הגוף, אבל אין לנו דרך לדעת בבטחון אם התוצאה אכן תושג או מה יהיו התוצאות הבלתי רצויות/צפויות של שימוש בתרופה מלבד ניסוי בפועל של התכשיר.

ככל שזה נוגע לתופעות לוואי, אופן הבדיקה הוא על ידי מתן התרופה, או פלצבו, לנסיינים ומעקב אחריהם, תוך רישום מדוקדק של *כל* תופעה רפואית בתקופת הניסוי. בסיום הניסוי משווים בין קבוצת הניסוי לקבוצות הפלצבו ותופעות המופיעות באופן גבוה יותר (ומשמעותי סטטיסטית) בקבוצת הניסוי יחשבו כתופעות לוואי של התכשיר. זה כמובן עשוי להוביל לחקירה נוספת כדי לנסות להבין את המנגנון שגורם לתופעת הלוואי, או לשלול את הקשר, אבל אנחנו תמיד יוצאים מתוך ההנחה שאם יש מתאם אז יש קשר - עד שיוכח אחרת - ובשום מקרה אין אנו מתעלמים ולא רושמים תופעות כאלו ואחרות רק משום שנראה לנו שאין קשר.

התוצאה של הבדיקה הזאת איננה פסיקה בינארית: בטוח או לא בטוח, אלא רשימה של הסתברויות לתופעות הלוואי השונות, וגם זאת לא בגדר סוף פסוק. אם התכשיר נבדק על אלף אנשים, למשל, תופעות לוואי שההסתברות להן היא אחד לעשרת אלפים עשויות לא להתגלות ואם יש לתכשיר תופעות לוואי המופיעות רק אחרי שנה, סביר שלא יתגלו בניסוי הנמשך חצי שנה.

אז מי בדק? פייזר. ומה בדיוק העלתה הבדיקה? לא נצפו תופעות לוואי חמורות במיוחד בתקופת הניסוי. האם מכך אנחנו למדים שהחיסון בטוח? גם אם היינו סומכים על פייזר בעיניים עצומות הדבר היחידי שנוכל להגיד בבטחון הוא שלא ראו בניסוי שום דבר חמור בטווח הקצר. זה שלא ראו, לא אומר שאין, כפי שאנחנו יודעים היום, תופעות לוואי חמורות כמו דלקת בקרום הלב ובשריר הלב לא אותרו בניסוי של פייזר למרות שניתן היה לצפות שיאותרו לאור גודל הניסוי ביחס לשכיחות התופעה: את החיסון קיבלו בניסוי מעל לעשרים אלף אנשים, והמספרים הרשמיים (המבוססים על תת-דיווח) מדברים על אחד ל-6000 מקרים של דלקת קרום/שריר הלב.

זה היה המצב בדצמבר 2020 כאשר התחילו להזריק את החיסונים: הערובה היחידה לבטיחות החיסון הייתה מילתה של פייזר. לא התחלה נוסכת בטחון מיוחד אבל, כאמור, מאז הזריקו את הדבר הזה למיליונים, למעשה מיליארדים, אם היו בעיות וודאי היינו רואים אותן. לא?

לא כל כך מהר... כידוע, החיסון קיבל אישור חירום, משמעות אישור החירום היא, בין השאר, שהניסוי בעצם נמשך רק שעכשיו מי שצריך לאסוף את הנתונים ולעקוב אחרי תופעות הלוואי הם הגופים שנותנים את החיסונים, כמו, למשל, משרד הבריאות. האם הנתונים באמת נאספים?

המשמעות המעשית של המשך הניסוי היא שצריך לעקוב אחרי תופעות הלוואי במתחסנים באופן דומה למה שנעשה במהלך הניסוי של פייזר: רישום כל התופעות הרפואיות בעקבות החיסון, ללא סינון מוקדם, ומעקב אחרי שכיחותן. מאחר והניסוי איננו ניסוי עם זרוע פלצבו צריך להשוות את השכיחות לשכיחות הידועה משנים קודמות. את כל אלו, משרד הבריאות לא ממש עשה, ואם עשה הרי שהוא מסתיר זאת באופן בלתי מוסבר ובאפקטיביות מרשימה ומפתיעה, לאור הרשלנות והחפפנות המאפיינת אותו, כמו כל משרד ממשלתי.

לדוגמה, אם כוונת משרד הבריאות הייתה לעקוב בקפדנות אחרי תופעות הלוואי היה צריך ויכול להקים מערכת מקוונת לדיווח על תופעות לוואי (עבור רופאים ועובדי מערכת הבריאות). אחרי זה היה צריך להעניק הכשרה ועידוד לכל הרופאים לדווח במערכת. בעצם למה רק לעודד? יכול היה *לחייב* את הרופאים לדווח על *כל* תופעת לוואי. אגב, אם הדבר היה דורש תוספת שכר או הגדלת תקנים הרי שהיה יכול להפנות בקלות חלק מתקציב המיליארדים שהוא שורף על בדיקות חסרות תועלת לטובת הנושא החשוב והקריטי הזה.

אבל אלו הן רק פנטזיות. קיימת איזו מערכת דיווח, מצ'וקמקת, קשה לשימוש שמעטים יודעים עליה או כיצד להשתמש בה. לא התבצע שום מסע הסברה והדרכה משמעותי (אם בכלל) בקרב הרופאים כדי לעודד דיווח ואין כמובן שום חובת דיווח.

עכשיו לא רק את הרופאים היה צריך לעודד לדווח, גם את המוני המתחסנים היה ראוי לתדרך לפנות עם בעיות אל הרופאים כדי שידווחו (ויטפלו, כמובן). גם זה לא נעשה, ויותר מכך, אותם מחוסנים בישי מזל שחוו אירועים רפואיים חמורים בעקבות החיסון ופנו במצוקתם אל הרופאים שמעו מהם שוב ושוב את ניב המפתח "אין קשר". צריך להדגיש שזה נכון שיכול להיות שאין קשר, לא כל דבר רע שקורה למישהו אחרי שהוא התחסן חייב להיות קשור לחיסון, אבל זו קביעה בלתי אפשרית, בזמן ניסוי, על בסיס מקרה אינדיווידואלי. את האירועים האלו צריך לרשום, ואחרי זה עושים את הסטטיסטיקה ורואים אם יש, או אין מתאם.

ברור שגישה אקטיבית ואגרסיבית לאיתור תופעות לוואי לא ננקטה, אבל ישנן עוד דרכים להגיע אל המידע. למשל, אם מישהו לוקה בהתקף לב אחרי שהתחסן ומתאשפז בבית החולים הרי שיש רישום לכך במערכת גם אם הרופא פסק טרומית ש"אין קשר". האם משרד הבריאות אוסף נתונים כאלו? אולי, אבל אם כן, הוא איננו חושף אותם לציבור ומהמעט שהוא כן חושף מצטיירת תמונה ברורה של תת-דיווח חמור. הנה למשל מדו"ח על תופעות לוואי שפרסם משרד הבריאות באפריל השנה עלה ששיעור תופעות הלוואי בעקבות החיסון היה נמוך בסדרי גודל מהשיעור הצפוי לפי נתוני העבר. במילים אחרות: או שהחיסון הזה ממש מונע אוטם שריר הלב, פיציאליס וגיום ברה או שהנתונים של משרד הבריאות הם רק שבריר מנתוני האמת.

אם כל זה אינו מספיק לשכנע שאין כאן שום טיפול רציני ומעקב אחרי תופעות הלוואי הרי שהתבשרנו לאחרונה ש"בשירותי בריאות הציבור מתגבש הליך למעקב פעיל אחר תופעות לוואי של חיסוני ילדים, אם יאושרו. הד"ר אלרעי פרייס מסבירה: זה נעשה מתוך שמיעת רחשי הציבור ורצון ליישם את מה שחשוב לו", כלומר - הפעם נעקוב אחרי תופעות הלוואי. זה יפה אבל זה גם אומר שבעצם הם לא עשו את זה עד עכשיו.

האם החיסון בטוח? אני חושב שהתשובה הכי הגונה וזהירה לשאלה הזאת צריכה להיות "אנחנו לא יודעים". כאשר התחיל מבצע החיסונים. התשובה היחידה לשאלה "איך אנחנו יודעים שהחיסון בטוח" הייתה "החיסון בטוח כי פייזר אמרו שהוא בטוח". שנה אחרי כן, ומליוני מוזרקים אחרי זה התשובה נשארת זהה. למשרד הבריאות הייתה את היכולת, והחובה, להמשיך ולעקוב אחרי תופעות הלוואי ולתת לנו נתונים ממשיים, אבל הוא בחר לא לעשות כן.

למה? אני יכול לחשוב על כמה סיבות לכך אבל זה לא באמת משנה. מה שחשוב, מה שברור הוא שאין שום בסיס להנחה ש"אם היה משהו, היינו רואים", משום שאף אחד לא מסתכל.

ואם לא מסתכלים, לא רואים.