5/7/2022

כסף כסף כסף

מאת איל רדלר

כשאומרים כסף אנחנו חושבים על שטרות. כסף זה המדינה, הממשלה. משהו רשמי, מלאכותי. המצאה מרושעת שנועדה למרר את חיינו. לחלקנו יש פנטזיה על עולם ללא כסף, גן עדן אמיתי. אבל עולם ללא כסף הוא בלתי אפשרי והנסיון ליצור אותו יוביל עד מהרה לגיהנום.

מעטים יודעים לענות על השאלה מה זה כסף. למה אנחנו מוכנים לעבוד או לתת דברים תמורת ניירות שבעצם לא שווים שום דבר? איך זה עובד? אם נפנה ליושבים בפקולטות לכלכלה נקבל הסברים מסובכים על אמון והסכמה המעניקים לכסף את ערכו, אחרים יגידו שהוא מייצג את העוצמה הכלכלית של המדינה המנפיקה.

אם נשאל את הביטקויינרים הם יסבירו לנו, בצדק, שהכסף שלנו פגום ושביטקויין הוא הפתרון אבל לא אלו ולא אלו יודעים על מה שהם מדברים וההסברים שהם מספקים נועדו לקדם את האג'נדות שלהם.כלכלני הממסד רוצים לחזק את המדינה והביטקויינרים רוצים שמחיר הביטקויין יעלה.

הקושי בתשובה לשאלה "מה זה כסף" נובע מכך שהמושגים שלנו בנוגע לכסף מתייחסים לאותם מטבעות הנהוגים היום: השקלים, הדולרים, הזלוטי. אבל שקלים הם לא כסף אמיתי, גם לא הזלוטי, וגם לא הדולר. כל אלו הם רק חיקוי מהוה של מה שהיה פעם כסף ומתקראים "כסף-צו" (Fiat money בלעז הגויים).

כסף-צו הוא כסף של המדינה, הוא נוצר עבור המדינה, על ידי המדינה ורק המדינה יכולה לקיים אותו, אבל הכסף האמיתי הומצא (ליתר דיוק, הופיע) הרבה לפני שהיו מדינות, הוא לא רק לא זקוק למדינה, המדינה היא האוייב שלו והיכולת שלה להרוס ולסלף אותו היא המקור לרבות מן הצרות שלנו.

אי אפשר להבין את כסף הצו מבלי להבין את כסף-הסחורה וכדי להבין את כסף-הסחורה צריך לחזור להתחלה. זה יהיה ארוך, תחזיקו חזק, מי שקשה לו עם האורך יכול לדלג ולהשאר בחמימות בורותו המיטבה. מי שיתלונן על האורך - יחסם.

הצעד הראשון בדרך לציוויליזציה הוא חלוקת העבודה. כדי לחיות אנחנו צריכים מזון ומחסה. כאשר כל אדם צריך לספק לעצמו את כל אלו מן הטבע, משמעות הדבר עבודה, מבוקר עד ערב בחיפוש אחרי מזון ותחזוקת המערה. זו התנהלות לא יעילה.

מה אכפת לנו מיעילות? כשאנחנו לא יעילים, אנחנו לא יכולים ליצור עודף, כשאין עודף, אין לנו זמן פנוי לדברים נעימים וגם אין לנו שום אפשרות לעמוד בזמנים קשים של מחסור במזון או מחלה. כאשר אנחנו מחלקים את העבודה אנחנו יכולים להתמקצע, הסך הכל הכללי גדול יותר ויש עודף.

ניקח למשל קבוצה קטנה של אנשים שחיים ליד נהר והם חיים מדגים שהם תופסים בנהר ופטריות שהם מלקטים ביער. כמות הדגים והפטריות שיפיקו בסך הכל אם כל אחד יחלק את זמנו בין דייג לליקוט פטריות תהיה קטנה מכמות הדגים והפטריות שיפיקו אם חלק מהם רק ידוגו והאחרים ילקטו פטריות.

את השפע הנוסף אפשר לנצל למנוחה, אבל גם להגדלת היעילות, מישהו יכול למצוא דרך לטוות רשתות ולהגדיל את מספר הדגים שאפשר לתפוס. הדייגים האחרים יכולים ללמוד ממנו ולטוות רשתות בעצמם אבל הם גם יכולים לעשות איתו עסקה: הוא יטווה עבורם רשתות, והם יחלקו עמו את הדגים שהם תופסים.

חלוקת עבודה ישירה אפשרית בקבוצה קטנה, או משפחה, כל אחד עובד בתפקיד שלו ובסוף היום אפשר לחלוק את השלל אבל השיטה הזאת מוגבלת מאוד. למשל, היא לא מאפשרת לנו לשתף פעולה/לחלק את העבודה עם מישהו ששייך לקבוצה אחרת. את הבעיה הזאת פותר המסחר.

נניח שאני שיך לקבוצה השוכנת ליד הנהר, ובמעבה היער חיה עוד קבוצה של אנשים החיים מצייד שפנים. אני מעוניין בשפן. אז אני פוגש מישהו מקבוצת הציידים ומציע לו עסקה: אני אתן לך כמה דגים, ואתה תתן לי שפן. נשמע טוב? בהחלט, אבל מייד מתגלים הקשיים.

לי יש עודף של דגים וליושב היער יש עודף של שפנים. אבל יושב היער לא אוהב דגים. מה עושים? צריך לתת לו משהו אחר, נגיד פטריות, אבל אין לי פטריות. אז אני צריך למצוא מישהו עם עודף פטריות שמעוניין בדגים, ולתת את הפטריות לצייד, תמורת השפן.

ייתכן שהצייד היה מוכן לקבל את הדגים למרות שהוא לא אוהב, ולקחת אותם בעצמו לסוחר הפטריות אבל זה אומר שהוא היה צריך לעשות את זה מייד, כי הדגים מתקלקלים מהר. בנוסף על כך, לך תדע אם סוחר הפטרויות יהיה מוכן לקחת את הדגים, אז עדיף לו לתת לי לשבור את הראש.

הדגים בעייתיים, לא כולם אוהבים אותם והם מתקלקלים מהר. אילו רק היה *משהו* יותר מבוקש, או לפחות קצת יותר עמיד בזמן מדגים. למשל, בגדים. כולם צריכים בגדים, אז אם אציע לצייד כובע תמורת השפן, הוא יקח, בשביל לחבוש בעצמו או בשביל לעשות חליפין עם מישהו אחר.

אז בגדים עדיפים על דגים אבל, מעשה שטן, יש בעיה. אי אפשר לחלק אותם. לא כל דבר שווה כובע שלם, וחצי כובע לא שווה כלום. החיפוש ממשיך אחר משהו מבוקש, שלא מתקלקל מהר ושאפשר לחלק אותו. כמו מלח. מלח הוא שימושי ולכן מבוקש, לא מתקלקל מהר, ואפשר לחלק אותו למנות גדול או קטנות בקלות.

כולם אוהבים מלח - הביקוש אוניברסלי, ואפילו אם תמצאו איזה פסיכי שלא אוהב מלח, גם הוא יהיה מוכן לקבל מלח משום שהוא יודע שכולם אוהבים מלח ולא תהיה בעיה למצוא קונים למלח. לא רק זאת אלא שהוא גם לא צריך למהר, המלח נשאר מלח גם מחר או בשבוע הבא. אפשר "לאחסן" במלח, את העודף שיצרנו.

המלח הפך להיות כסף. סחורה המשמשת כאמצעי חליפין. הביקוש לסחורה כאמצעי חליפין לא מבטל את הביקוש המקורי בסחורה אלא נוסף עליו. אבל, מאחר והחליפין הוא שימוש בעל ביקוש גדול בהרבה, השימוש לצרכי חליפין מגמד את השימוש בסחורה כשלעצמה.

ואכן, מלח שימש בזמנים ומקומות מסויימים ככסף אבל גם לו יש חסרונות. הבעיה המרכזית היא שהוא נפוץ וקל להפקה. זה אומר שצריך הרבה מלח כדי לקנות ארנבת, וממש הרבה כדי לקנות גמל. הנפיצות של המלח לא פוסלת אותו מלהיות כסף (עובדה, הוא היה) אבל מזמינה פתרונות מוצלחים יותר.

כאלו אפשר למצוא במתכות כגון נחושת, כסף וזהב (רשימה חלקית), הם נהנות מכל היתרונות של המלח: ביקוש אוניברסלי, עמידות, וחלוקה קלה אבל נדירות בהרבה, מה שהופך אותן לדחוסות יותר מבחינת הערך שניתן "לאחסן בהם". במילים אחרות, צריך מעט מאוד זהב כדי לקנות שפן.

(מעכשיו לשם הקיצור אכתוב זהב אבל כוונתי למתכות יקרות באופן כללי) הסיפור לא נגמר כאן ויש עוד שכלולים, את הזהב אפשר להתיך וליצוק כמטבע. המטבעות אחידים בגודלם וזה מקל על המדידה, במקום לשקול גרגירי זהב, אפשר לספור מטבעות.

המטבעות נהדרים, אבל לא מושלמים. הם כבדים ומועדים לגניבה. הפתרון: מחסן זהב - הבנק. איך זה עובד? אתה הולך לבנק ונותן לו מטבע זהב. הבנקאי שם את המטבע בערימה שלו ומעניק לך בתמורה שטר מסולסל שאומר - נא לתת למחזיק השטר מטבע זהב תמורת השטר.

השטר הוא בעצם שטר בעלות על זהב או שטר חוב של הבנק המתחייב לתת זהב תמורתו. למה זה טוב? השטר קל יותר מהמטבע ואפשר לשים אותו בתחתונים (נסו את זה עם מטבע זהב) ואפשר לקחת אותו איתך לכל מקום - מה שמקשה על השודדים שפורצים לביתך בהעדרך.

כאשר אתה רוצה את המטבע שלך, למשל כדי לקנות משהו, אתה הולך לבנק, נותן לבנקאי את השטר, מקבל מטבע ונותן לסוחר. מה הסוחר עושה? קונה משהו עם המטבע, או אולי שם בבנק למשמורת. אם כך אז אפשר לקצר: במקום להמיר את השטר במטבע שאותו הסוחר ימיר בשטר אחר אפשר פשוט לתת את השטר למוכר.

המוכר בתורו יכול לעשות אותו הדבר, לפדות את הזהב או להעביר את השטר הלאה. מאחר והשטרות נוחים כל כך לשימוש, הוא יעדיף להעביר הלאה ועד מהרה, כל העסקאות מתבצעות באמצעות שטרות.

בשלב זה חשוב להדגיש שהכסף, מה שמחליף ידיים, הוא עדיין הזהב עצמו ולא השטרות. גם אם בפועל איש לא פודה את הזהב עדיין השטרות הם רק תחליף לזהב, ולא כסף בעצמם. כדי להבין את זה צריך לחשוב מה היה קורה אילו היה הבנק מחליט שהוא לא מכבד את השטרות או אם כל ערמת המטבעות שלו הייתה נעלמת.

ברור שבמקרה כזה, השטרות לא שווים כלום. איש לא יהיה מוכן לקבל אותם. זאת נקודה חשובה משום שהיכולת להדפיס שטרות (או לטבוע מטבעות) לא מעניקה את היכולת ליצוק בהם ערך. כדי לטבוע מטבע זהב, צריך זהב. כדי להנפיק שטר, צריך מטבע זהב שתוכל לתת כנגדו. אי אפשר ליצור יש מאין.

עכשיו הזמן להכניס את הנבל לסיפור. זהו כמובן השליט. כמו כולם, השליט אוהב כסף. שלא כמו כולם, הוא יכול לקחת אותו בכוח מהאזרחים. לזה קוראים מס, או שוד (היינו הך). לצערו של השליט, האזרחים קצת פחות אוהבים את העניין והם עושים כמיטב יכולתם להתחמק מתשלום.

השליט לא כל כך מרוצה מזה ומפעיל עוד כוח, אבל, בניגוד למה שסוברים רבים, יש גבול לכמות הכוח שהוא יכול להפעיל, ולו רק בגלל שבאיזשהו שלב עשויים לעלות על הארמון שלו עם קלשונים ולתלות אותו מעץ גבוה. כמות הכסף שהשליט יכול לחלוב מהאוכלוסיה מוגבלת. וזה ממש לא לרוחו.

בנקודה הזאת השליט יכול להסתפק במה שהוא יכול לגבות. אחרי הכל ניתן לממן את אורח החיים הראוותני שלו גם עם שיעור מיסוי נמוך יחסית אבל צריך גם לממן מלחמות, או מפעלי בניה כבירים להאדרת שמו וזה יקר. במדינות דמוקרטיות המצב חמור אף יותר לאור הצורך לקנות את קולות הבוחרים.

השליט צריך לממן את הוצאותיו ללא העלאת מסים. אפשר לעשות את זה על ידי מסעות כיבוש ושוד של מדינות אחרת כדי לקחת את זהבן אבל זה יקר ומעייף, ובסוף לא בטוח שתנצח. אפשר לנסות לחפש את אבן החכמים ולהפוך עופרת לזהב, אבל זה בלתי אפשרי.

כאן נכנס הרעיון הבא: אמנם קשה להשיג זהב ולא ניתן לברוא אותו יש מאין אבל כדי לקנות דברים, שזו בעצם התכלית, לא צריך זהב, צריך שטרות. וכאלו אפשר להדפיס בקלות. כל מה שצריך זה להשתלט על הבנק (אם זה לא נעשה קודם) ואז פשוט להדפיס קצת שטרות בלי כיסוי ולקנות איתם מה שרוצים.

מאחר והמסחר מתנהל רובו ככולו בשטרות, העובדה שיש קצת יותר שטרות ממטבעות זהב לא מתגלה. השליט יכול לבזבז חופשי והציבור לא מתלונן שהעלו לו את המיסים. לכאורה כולם יכולים להיות מרוצים.

אבל ברגע שמתחילים להדפיס, קשה מאוד להפסיק, ועד מהרה השוק מגיב לעובדה שיש בו יותר שטרות הרודפים אחרי אותה כמות של סחורות והמחירים עולים - אינפלציה. זה כשלעצמו לא מזיז לשליט, שיכול להאשים אחרים בגרימת האינפלציה ואפילו "להלחם" בה באמצעות עוד הוצאות שימומנו מהדפסת שטרות.

אבל לא כולם מטומטמים, והלא מטומטמים מבינים עד מהרה מה גורם לאינפלציה ומספרים לאחרים (לא לפני שפדו את זהבם כמובן). בסופו של דבר מגיעה השמועה לקהל הרחב ובעקבותיה ה"ריצה" אל הבנק: כל מחזיקי השטרות מנסים להוציא את זהבם. הראשונים יקבלו, ואילו האחרונים ישארו עם שטר חסר ערך ביד.

הלקח של השליט הוא כמובן שצריך לשכלל את הגישה. הוא אוהב להדפיס שטרות אבל אי אפשר גם להדפיס שטרות וגם לאפשר לאנשים להמיר אותם בזהב. אפשר לבטל את ההתחייבות להמיר בזהב, אבל אז איש לא ירצה את השטרות האלו. אז איך אפשר לשכנע מישהו לקחת את השטר בכל זאת? פשוט מאוד: בכוח. זה כסף-צו.

איך עושים כסף-צו? קודם כל לוקחים כסף אמיתי ומבטלים את האפשרות להמיר את השטרות בזהב. בנוסף, קובעים בחוק שהמסחר מותר *רק* באמצעות אותם שטרות ושהם "הילך חוקי", כלומר - ניתן להשתמש בהם כדי לשלם חובות. לסיום, מחרימים את הזהב מהאוכלוסיה. כסף-צו חדש נולד.

אבל איך זה עובד? זה לא מספיק להגיד שכופים עלינו, זה לא שכל דבר שהממשלה רוצה לכפות עלינו מצליח (ע"ע סמים, זנות). אבל בשטרות הכסף של הממשלה אנחנו משתמשים מבלי שהכפיה ניכרת. אפילו הפושעים. דומה שלמרות שאין לשטרות האלו ערך/שימוש כשלעצמם, אנחנו מייחסים להם ערך. איך זה יכול להיות?

כפי שציינו הביקוש לסחורה המשמשת ככסף הוא הביקוש לסחורה כשלעצמה שעליו מתווסף הביקוש לסחורה כאמצעי חליפין. קל לראות את הביקוש לסחורות כמו מלח או זהב כשלעצמן, אבל מהיכן מגיע הביקוש לכסף-הצו כשלעצמו? מה אפשר לעשות עם כסף-הצו? התשובה פשוטה: אפשר לשלם מיסים.

מוזר, אבל נסו לדמיין מצב בו יש כסף אמיתי בשוק אבל הממשלה אומרת שאת המיסים צריך לשלם רק באמצעות שטרות מיוחדים לתשלום מיסים. אין לשטרות האלו שום שימוש מעבר לשימוש שלהם לצורך מיסים. האם יהיה לשטרות האלו ביקוש? ברור! הרי כולם רוצים לשלם מיסים (כלומר לא רוצים לשבת בכלא).

אבל לא רק זה, אם אני יודע שיש שימוש לשטר "כשלעצמו" עבור מישהו, אני יהיה מוכן לקבל אותו כתשלום גם אם אני בעצמי לא צריך אותו (למשל אם אני שכיר שמשלם מס בניכוי במקור) משום שאני יודע שאני יכול להעביר אותו הלאה משום שמישהו אי שם, בטוח יצטרך אותו.

במובן הזה כסף-צו הוא כמו כסף אמיתי וכאן עשויה להשאל השאלה, אם כך, מה כל כך רע בכסף-הצו? אם הוא יכול לתפקד כמו כסף אמיתי, מה אכפת לנו מנין נובע הערך העצמי שלו? האין זה רק פטיש רומנטי/ברברי של זהב?

ממש לא. אנחנו מצויים בתוך משטר של כסף-צו לא משום שכסף הסחורה כשל או לא התאים לזמנים אלא משום שהוא הגביל את יכולת השליט להוציא כסף בלי חשבון. כסף הצו מאפשר לשליט להדפיס כסף ולהוציאו ללא הגבלה, ואין משטר בעולם שלא מנצל את האפשרות הזאת.

אנחנו חיים תחת משטר של הדפסת כסף בלתי פוסקת וחוב מתנפח. המשמעות של זה היא שכספנו מאבד את ערכו ללא הפסקה, אין לנו אפשרות לחסוך, אין לנו אפשרות לתכנן את העתיד האישי שלנו ואנחנו מצויים תחת לחץ בלתי פוסק להוציא את הכסף שלנו ולהכנס לחוב.

בכסף ששודדים מאיתנו המנהיגים שלנו הם משתמשים כנגדנו. לרמיסת חירותינו, הרג סיטונאי של אנשים (קוראים לזה מלחמות) ומימון מכונות תעמולה משומנת שתכליתה לשכנע אותנו לבחור בהם שוב ולעצב את תודעתינו כדי שנחשוב שהם מצילים אותנו מהרעה שהם עצמם גורמים לנו.