8/5/2020

פתרון ליברלי לקורונה

מאת איל רדלר

בפוסט הזה אני רוצה לדבר על "פתרון ליברלי" לבעיית הקורונה ובכלל לבעיה של מגיפות. אני שם מרכאות על הביטוי "פתרון ליברלי" משום שעצם נקיטתו היא לדעתי שגיאה וזאת משני טעמים. ראשית המילה "פתרון" טומנת בחובה את הרעיון שייתכן כאן פתרון אמיתי שיאפשר לנו להעלים את המחלה, בלי אף מתים, בלי שום נזק רפואי וכו וזה כמובן מגוחך. הטעם השני הוא שהביטוי מעיד על הבילבול שיש בקרב רבים בין הפעולות שננקטות (או נמנעות) כדי להקטין את שיעור הנזק, למנוע מוות מול המחלה ובין האופן בו מביאים את הפעולות ליידי ביצוע. לדוגמא, אם המנעות מהתכנסות של אנשים רבים במקומות סגורים היא אמצעי טוב להאטת קצב ההדבקות אזי זהו אמצעי שיכול לשרת כל חברה, בין אם היא דיקטטורה קומוניסטית או מדינה חופשית. ההבדל בין ליברליזם לאטטיזם הוא בדרך שבה אנחנו משיגים את האמצעים ולא האמצעים עצמם. לדבר על פתרון ליברלי למגיפה זה כמו לטעון שיש "פתרון ליברלי" לסלילת כבישים ולחשוב שזה צריך לכלול את האופן שבו מיישרים את האדמה או יוצקים אספלט.

במקום פתרון ליברלי, עדיף לדבר על איך יכולה חברה ליברלית להתמודד עם אתגרים כאלו, איך נראית תקופה של מגיפה בחברה ליברלית. לפני שנעשה את זה אולי כדאי להגדיר בבירור למה כוונתי בחברה ליברלית. ההגדרה שלי לחברה ליברלית היא חברה אשר רואה למטרה ראשית ובלעדית את חירות האדם. בחברה ליברלית, חירות איננה אמצעי, היא התכלית. הסוגיות בהן עוסקים המוסדות החברתיים (לצורך הפשטות - הממשלה) הן סוגיות הנוגעות לנקודות החיכוך והניגוד בין החירות של האזרחים השונים.

כפי שציינתי קודם, אם נבדיל בין האמצעים שיכולים להנקט כנגד המגיפה ובין הדרך להשיג את האמצעים הללו נוכל לראות שהשוני בין מה שקורה בחברה ליברלית לבין מה שקורה בחברה אטטיסטית איננו נוגע לאמצעים למלחמה במגיפה אלא לדרך שבה משיגים את האמצעים הללו.

ניקח למשל שתי אפשרויות התמודדות תיאורטיות עם מגיפה: הראשונה היא מניעת הדבקה כוללת - כל האוכלוסיה נמנעת מסיטואציות שמעודדות הדבקה כמו התכנסויות במקומות סגורים, תחבורה ציבורית וכו. השניה היא גישת חיסון העדר, מניעת הדבקת החלשים באמצעות המנעות מסיטואציות שמעודדות הדבקה ומתן אפשרות לנגיף להדביק את כל החזקים באמצעות המשך החיים כרגיל.

כיצד יתמודדו עם הגישות השונות בחברה ליברלית? על ידי הסתמכות על שיתוף פעולה וולנטרי של האזרחים. אם מניעת הדבקה כוללת היא הגישה העדיפה, אז הציבור ייודע שיש להמנע מהתכנסויות והציבור יכול להענות הן כצרכן (למשל אנשים לא הולכים לקולנוע ולמסעדות) והן כיצרן וספק שירות (בתי קולנוע ומסעדות נסגרים וולנטרית, מצמצמים תפוסה או נוקטים אמצעים אחרים כדי לצמצם הדבקה). במקרה שהגישה העדיפה היא גישה של חיסון העדר אזי ההמלצה לצמצום מגע תיועד בעיקר לחלשים והציבור יוכל להענות גם פה הן כצרכן (קשישים וחולים שנמנעים מפעיליות שונות) או כיצרן (צמצום או ביטול ארועים לציבור של קשישים, התאמות למקומות שקשישים מגיעים אליהם, התאמות בבתי אבות ובתי חולים וכו.).

במדינה אה-ליברלית יישמו את גישת מניעת ההדבקה בדומה למה שנעשה בישראל, בסין ובהרבה מאוד מקומות בעולם, איסור על יציאה מהבית, סגירת עסקים בכוח, משטרה ברחוב וכו. גם גישה של חיסון העדר אפשר ליישם במדינה אה-ליברלית, את החלשים יכלאו בביתם או במוסדות שונים המחזיקים אותם, ועל החזקים יטילו חובה להמשיך לעבוד כרגיל.

כאן מתגלה "האמת הלא נוחה" של הליברליזם. זה די ברור שאם נשאיר את היישום לאוכלוסיה הכללית, וזה יהיה בגדר "המלצה" אזי ברור שלא כולם יישמו אותה, ובטח לא במדינה כמו ישראל. זה אולי פתרון שמתאים למדינות יותר צייתניות שלא לומר אירופאיות עם קולטורה. מדינות בהן לא עומדים עליך על העורף כשאתה מוציא כסף בכספומט.

במקרה חירום כזה יגידו כולם, צריך לשים בצד את הדברים ה"חביבים" כמו זכויות אדם, חופש התנועה, חופש העיסוק, חופש הביטוי ושאר זוטות ליברליות ולצאת לקרב. אנחנו לא בשיעור אזרחות! אנחנו במלחמה! על החיים!

במילים אחרות, הגישה הליברלית לוקה כאן בחסר כאן ולא מאפשרת לנו לשמר את עצמינו.

אני סבור שזו גישה שגויה וזאת מכמה טעמים.

ראשית ובעיקר, גם אם היה נכון לטעון שהגישה הליברלית לוקה ביכולתה להתמודד עם אתגר כמו מגיפה כזאת ועל כן יש לבטלה באופן זמני אזי משתמע מכך שיש איזה ערך בסיסי שגובר על חירות האדם, ואם כך, הרי שאם הדבר נכון בזמן מגיפה, הוא יהיה נכון בכל זמן. אם מניעת מוות חשובה מחירות אזי אין שום מניעה לאסור פעילויות מסוכנות כמו רכיבה על אופנוע, עישון או זלילת עוגות. אפשר לחשוב שחירות איננה התכלית, אבל מי שחושב כך, איננו ליברל.

הטעם השני נוגע לכך שאין סיבה להתייחס אל איכות הישום של ההתמודדות עם המגיפה כעניין בינארי - כאילו הישום יהיה מוצלח ואפקטיבי במאת האחוזים במדינה הטוטליאטרית בעוד שבמדינה הליברלית הוא יהיה אפס. גם במדינה טוטליאטרית אין צייתנות של מאה אחוזים, וגם במדינה הליברלית הכי ישראלית והכי "סמוך" לא יהיה חוסר צייתנות מוחלט. נוסף על כך, כאשר אנחנו משווים בין מידת הצייתנות במדינה ליברלית שנוקטת מדיניות ליברלית ובין מידת הצייתנות במדינה ליברלית שהחליטה שהיא לא ליברלית, לרגל המצב, אין כל בטחון בכך שמידת הצייתנות תהיה גבוהה יותר במקרה השני.

עוד היבט של החשיבה הבינארית פה הוא המחשבה שיש לנו פה ברירה בין ישום מלא של המדיניות והצלה, או ישום לא מלא והכחדה. זאת ברירה כוזבת, היישום המלא איננו תנאי להצלחת המדיניות, אפשר להאט את קצב ההדבקות גם אם רק חלק מהאוכלוסיה משתף פעולה. הציבור אולי מטומטם, אבל הוא עדיין מעוניין בשימור עצמו והאינטרס הזה עומד בהתאמה מלאה למלחמה במגיפה, אף אחד לא מעוניין למות וזה לא באמת כל כך מסובך להבין איך אפשר להדבק ואיך אפשר להמנע מכך. כמובן שיש כל מיני טפשים שעושים כל מיני דברים מטופשים אבל בסופו של דבר, אותם טפשים מסכנים את עצמם ולא אחרים ובסופו של דבר הם מיעוט.

רבים מהאטטיסטים, ולצערי גם חלק מאלו המכנים את עצמם ליברלים אומרים שהייתה לנו כאן ברירה בין החיים לכלכלה. זאת לא הברירה שעמדה בפנינו. הברירה שלנו היא בין חירות לשעבוד, בין שיקול דעת לפאניקה. הבחירה בסגר היא וויתור על החירות כערך, כתכלית, זאת שגיאה חמורה שזורקת אותנו אחורה שנים רבות.