<חזרה למאמרים

18/5/2020

קורונה קורקט

מאת איל רדלר

במהלך דיוני רשת שונים בהם השתתפתי בנושא הסגר נתקלתי לא אחת בדפוס מוזר ממגיני הסגר. כתגובה על ציון העובדה שכמעט אך ורק מבוגרים, שלא לומר זקנים, נפגעים מהמחלה הסבירו לי נשמות טובות שונות שגם זקנים רוצים לחיות. אחרים הטיפו לי שהזכות של הזקנים לחיות רומסת את הרצון של הצעירים לחגוג במסיבות. אחרים תיקנו אותי וציינו כל מיני אנקדוטות לפיהן נפטרו גם כמה אנשים מתחת לגיל 60 ועל כן כל הטענה שמתים רק זקנים לא נכונה (והם צודקים, לא כולם זקנים, רק 99.8 אחוז מהם). יכולתי לפטור את אלו כטריקים רטוריים קלושים אבל הטענות האלו חוזרות ונשנות בוויכוחים. הגדיל ועשה טרול אינטרנט מפורסם שפרסם גרפים ה"מפריכים" את הקשר בין התמותה המוגברת לגיל החציוני. המטרה הייתה להציג את אלו המסבירים את התמותה הנמוכה בישראל כתוצר של התפלגות הגילאים ולא כתוצאה מבורכת מהסגר כטועים אבל בעיקיפין היה כאן גם נסיון להכניס בדלת האחורית את הרעיון שהגיל והתפלגות הגילאים אינם רלוונטיים למחלה. נוסף על העובדה שהגרפים הללו לא ממש הראו את המבוקש מבחינת אותו טרול, גם אם היו מראים שאין קשר בין תמותה מוגברת מהמחלה במדינה מסויימת לגיל החציוני באותה מדינה (או כל נתון אחר שמתייחס להתפלגות הגילאים) הרי שבוודאי אין בכך כדי להפריך את הטענה שרוב רובם המוחלט של המתים והחולים הקשים הם קשישים. זאת משום שזאת פשוט עובדה.

אני מאתר כאן די בבירור דפוס של "הכחשת זקנה", יש איזה רצון להכחיש את העובדה הפשוטה הזאת, העובדה הידועה מזה זמן רב (בוודאי לפני הפעלת הסגר בישראל, למעשה אפילו לפני הפעלת הסגר באיטליה) ונשאלת השאלה, מדוע קיים הדפוס הזה. מדוע מנסים להכחיש ולסובב על צירה עובדה בסיסית כל כך?

אני רואה כמה סיבות לכך. ראשית, העובדה שהמתים הם זקנים מעמידה את הקונספט של הסגר לכולם באור מגוחך, אם רק זקנים מתים, מדוע יש לכלוא את כלל האוכלוסיה בביתה? מדוע צריך לעקוב אחרי אנשים? גם אם חירות האזרחים איננה שיקול (כפי שראינו) וכליאת אנשים בביתם ומעקב אחריהם היא דבר נכון ביחס למחלה (היא לא, אבל זה נושא לפוסט אחר) הרי שקל יותר לכלוא ולעקוב רק אחרי חלק מהאוכלוסיה, חלק שקל להבחין בו, חלק שיש למדינה ממילא נתונים עליו (שׁהרי תאריך הלידה של כולנו ידוע לרשויות), חלק שרבים ממנו מתגוררים במוסדות המטפלים בלעדית רק באותו חלק וכו. קבלה של העובדה הזאת פשוט שומטת את הקרקע מתחת להיגיון (איגיון) של הסגר.

בשביל רבים, המסקנה המתבקשת מהעובדה הזאת היא כל כך כואבת ולא נעימה לאגו שלהם, לאמון התמוה שהם מעניקים למקבלי ההחלטות שהם לא יכולים אלא להתעלם ממנה. אם לא נתייחס, אולי זה יעלם.

סיבה נוספת להתנגדות לציון תמותת הזקנים היא לדעתי גילוי של תקינות פוליטית (פוליטיקלי קורקט בלע"ז). ציון העובדה שהמחלה למעשה מכה רק בקשישים הוא בלתי מנומס כלפי הקשישים. עצם ציון העובדה שהנגיף מפלה, מהווה אקט של הפליה כשלעצמו. זוהי כמובן שטות מוחלטת אבל היא מראה לנו עד כמה מסוכנים הרעיונות האלו בסמאם האלו את ההגיון הפשוט. גם אם כולם ימותו, לפחות לא נהיה גזענים/גילאנים וכו. למרבה הצער ישנם עוד נתונים הקשורים למחלה שאסור לדון בהן מטעמי תקינות פוליטית כמו עודף משקל ומחסור בוויטמין די (שעשוי להיות נפוץ יותר בקרב אוכלוסיות כהות עור במדינות צפוניות - מהגרים) והקשר שלהם עם תמותה מוגברת.

עוד סיבה גרועה להתנגדות הזאת נובעת מהמחשבה שמי שאומר שרק הזקנים מתים רוצה בעצם להגיד שזה בעצם לא נורא והמסקנה הנובעת מכך שהצעירים יכולים להמשיך בחייהם כרגיל היא שהזקנים יוזנחו למות. זה כמובן מגוחך הן במובן של הסקת המסקנות העקומה והן בהתעלמות מהעובדה שכל אותם זקנים הם הורים וסבים לכל אותם צעירים מזניחים כביכול.

ווריאנט אחר של החשיבה המעוותת הזאת היא הרעיון של שותפות גורל. אמנם בפועל לא צריך היה להשבית את כל האנשים אבל מתוך סולידריות כולנו מושבתים וזה ערך חשוב. אמנם חייהם של אנשים נהרסים אבל לפחות אנחנו ביחד בצרה הזאת. יש בגישה הזאת בעיקר עוורון מסויים למידה בה פוגע הסגר באנשים, מנקודת מבטו של שכיר, ואפילו זה היוצא לחל"ט זה אולי לא נראה כ"כ נורא אם נשאר בבית עם הילדים לתקופה מסויימת של גיבוש. ואם למישהו נהרס העסק הרי זה דבר שהממשלה בוודאי תוכל לתקן על ידי פיצוי כספי (ומאיפה תיקח הממשלה את הכסף? זאת לא באמת שאלה שמענינת מישהו).

עד כאן הסברים שונים לתופעת ההכחשה אבל מה זה בעצם משנה? אז כן, הגזמנו קצת הרבה, ובאמת לא היה הכרחי להכריח את כולם להשאר בבית אבל זה בטח לא הזיק, כלומר מעבר לכך שזה הרס לכל מיני אנשים את העסקים ואת החיים. מנענו הדבקות בקרב האוכלוסיה באופן כללי וגם אם זה לא היה קריטי להצלת חיים, הרי שבשילוב עם הסולידריות הכללית שהרגשנו זה בעצם די חיובי. לא?

הצרה עם זה היא שבגלל ההתעקשות להתעלם מסוגיית הזקנים, לא נקטנו אמצעים ספציפיים כדי להגן עליהם וייתכן שאפילו הגדלנו את מספר המתים כתוצאה מכך. גם אם נניח כנתון שהסגר הוא מדיניות טובה להקטנת ההדבקות בקרב האוכלוסיה הכללית (זה לא כ"כ ברור ומובן מאליו, אבל זה נושא אחר) הרי שככל שזה נוגע לאוכלוסיית בתי האבות, אין כל הבדל בין הסיכון שלהם תחת סגר או ללא סגר. גם בימים כתיקונם דיירי בתי האבות אינם הולכים לקניונים, סופרמרקטים, מקומות עבודה, רכבת או כל מקום התקהלות אחר. ועם הטלת הסגר, דבר לא השתנה למעשה. לא שילחו אותם לבתיהם (כי אין להם) או משפחתם. הם נשארו בבתי האבות, בתוך בתי האבות, היכן שהסיכוי להדבק הוא הטוב ביותר.

הבעיה בהתמודדות שלנו עם משבר הקורנה איננה שעשינו יותר מדי ושיש יותר מדי נזק היקפי. הבעיה היא שלא עשינו דבר כדי לטפל בבעיה הממשית וכל כולו של המאמץ (ובעיקר ההרס) התמקד במקום בו הבעיה איננה קיימת. את הררי הכסף ששפכנו על הבעיה הזאת ועוד נשפוך, היינו יכולים להפנות למקום בו היה סיכוי להשיג תוצאות ולהציל חיים. גם שבריר של הכסף הזה היה מספיק כדי למגן את בתי האבות, לבדוק את כל תושביהם, למצוא פתרונות של בידוד והכלה של המחלה ואולי ממש להציל חיים.